רוב בדרשות התורה‎

ייש"כ.
אני עדיין לא מבין כל הצורך.
מקרה אפשר לומר על משהו שנעשה מאליו ללא תוכנית. אבל למשל אם יש דיין שבא לפניו שאלה והקיל בה, אנחנו רואים שהוא דיין מקיל. אם כן אנחנו מעריכים שגם בשאלה שיש לנו מסתם הוא יפסוק להקל. אמנם אם יש סברה מסויימת למה הוא הקיל, שוב אין להוכיח שום דבר. שוב בא לפני אותו דיין שאלה שנייה והוא שוב הקיל בה, לא ראי זה וכו' בקיצור הוא דיין מקיל. לאח"כ באה שאלה שהוא החמיר בה. מה אנחנו אמורים לחשוב עכשיו שבעצם הוא יקיל גם בשאלה שלי שדומה במהותה גם לסוג הראשון וגם להשני? לא! אני אומר שככה"נ יש משהו נוסף שלא נודע לי, או בשתי שאלות הראשונות או בשאלה השלישית שהוא גרם לו שהוא יפסוק כמו שפסק.
אתה כתבת שיש שתי אופציות, כנ"ל, אני רואה אופציה שלישית אין כאן שום מקרה, הכל מתוכנן היטב אלא שחסר לנו מרכיב אחד מן הסיפור, ועדיין הספק הוא ספק שקול.
בלשון אחרת קצת, "מקרה" יכולים לומר רק כאשר יש אפשריות שנעשה דבר שהוא בעצם מקרה ושיתכן שאין כל חשבון, כאן בא דין חזקה לומר שיותר מסתבר שהמיעוט נעשה במקרה מהרוב. אבל כאשר ברור ששני הצדדים גם יחד נעשו בכוונה תחילה, אז מה מוסיף הרוב או החזקה, סו"ס יש כאן איזה חשבון שאנחנו לא יודעים, ואיך נוכל להסתמך על ההיקש?

איני מסכים.
האופציה השלישית לא באמת קיימת עד שתראה בפועל שיש סיבה שלישית, כלומר שתציג אותה. לא די באמירה בעלמא שזה לא מקרה ושיש סיבה שלישית בלי להציג את הסיבה הזאת. הרי הצד השווה הוא הסבר סביר והגיוני שמוצג לשני המלמדים. כדי לדחות אותו לא די בטענה בעלמא שאולי יש הסבר אחר אלא צריך להציג אותו. ואם יהיה לך הסבר כזה – הרי זו גופא תהיה פירכא רגילה על הצד השווה (מציאת צד חמור בשני המלמדים), ואז באמת נקבל את הפירכא. מה שלא מקבלים הוא רק פירכא מצד שלישי.

זה לא נכון.
בהכרח יש כאן משהו שלא מובן, יש סתירה בין שני המלמדים בקבוצה הראשונה, לבין מלמד האחר בקבוצה השניה. היות ש"מקרה" או "טעות" אינה אופציה, אז בהכרח שיש משהו בלתי ידוע שבו תלוי ההבדל בין שתי הקבוצות. אם כן מהיכ"ת שהלמד שייך יותר לקבוצה הראשונה יותר מלמלמד היחיד בקבוצה השניה? רק בגלל שבקבוצה הראשונה יש שני פריטים ובשנייה רק אחד?

נראה לי שאנחנו טוחנים מים. אסביר עוד פעם אחת ואם אינך מקבל אז נישאר בוויכוח.
כשאני מדבר על דין שהוא מקרה אין כוונתי שהדין הוא סתמי בלי סיבה. ברור שלכל דין יש סיבה. הכוונה היא שהדין יוצא לחומרא לא בגלל חומרה או סיבה משותפת שנוגעת גם ללמד שלנו (הצד השווה למלמדים שקיים גם בלמד) אלא בגלל סיבה צדדית שיש כל אחד מהמלמדים ולא בלמד ולכן אין ללמוד מהם עליו. כעת יש לנו שתי אפשרויות: 1. שני המלמדים חמורים בגלל סיבה משותפת אחת שגורמת לחומרא והיא קיימת גם בלמד, ואז הצד השלישי חמור בגלל סיבה צדדית (שלא מעידה על חומרא). או ששני המלמדים חמורים במקרה (כלומר כל אחד מהם בגלל סיבה צדדית שאינה קיימת בלמד) והצד השלישי הוא הצד המהותי בדמיונו ללמד. אפשרות 1 סבירה יותר.

עכשיו הבנתי. אתה אומר שלומר שיש סיבה צדדית בשני מקומות שלא שייך בהלמד, סביר פחות מלהגיד שיש סיבה צדדית במקום אחד.
הבנתי. אבקש שתמשיך להבהיר ולחדד את זה הלאה. (אגב, זו נוגע לי להלכה ולמעשה, אני אשלח לך בל"נ את הדברים כאשר נושא זה יהיה ברור בעיני.)
אבל הא גופא טעמא בעיא, מה אכן הגיון הלוגי בזה? כלומר, בשלמא להגיד שיש 'מקרה' או משהו בלתי מובן ובלתי טבעי בשני מקומות אני מבין. אבל לומר שיש סיבות צדדיות בשני מקומות כאשר ברור שעכ"פ במקום אחד יש סיבה צדדית, מה לא לוגי בזה?
אולי הכוונה שיש להשתמש בעיקרון של תערו של אוקאם, ותופסים את הפשוט יותר, את הצד שצריכים לעשות פחות הנחות.
מסכים?

שבת שלום ומבורך וחודש טוב ושמח!

זהו העיקרון של ר' חיים בריש חגיגה על סימני שוטה וחזקת ג פעמים בכלל. גם כששור נוגח יש לזה סיבה מקומית (אין מקרה אמיתי בעולם כלל). ובכל זאת עדיף לתלות בסיבה אחת. על זה בנויה כל הכללה מדעית ואחרת. ואכן, זהו יישום ספציפי של התער של אוקאם.