רלוונטיות מחשבת ישראל
לכבוד הרב ד"ר מיכאל אברהם (אתה כמובן יכול לקראו לי ש')
אני שמעתי רבות על ספריך והרבה מאוד אנשים (בעיקר בישיבה בה אני מלמד המליצו לי בחום על קריאת הספר) אני בעזרת השם מתכוון לקראו אותו בקרוב (יש עכשיו הרבה מאוד עומס על ספר אחר על טעמי המצוות שאני באמצע לכתוב)
אני מאוד שמח שאתה כותב ספר בו אתה מעלה את הטענה הזו שהיא לדעתי מאוד חשובה כדי להחזיר את הפילוסופיה הדתית בשיח הדתי היום, מה שחשוב מבחינה פילוסופית ובעיקר מבחינה דתית
אני עוסק בשאלה הזו בעיקר בסיכום של הספר שלי אך שם אני מסכם את הדברים שנאמרו בכל הפרקים בספר בה ניסיתי להראות שיש שפילוסופים יהודים שונים הלבישו לתוך התורה עמדות פילוסופיות שונות
כתבתי גם מאמר קצר מאוד (שעורך התנגדות מסוימת בגלל ניסוחים קיצוניים) בכתב עת של הישיבה (למען הסך ספק הוא איננו מיצג את עמדת הישיבה אלא רק את עמדתי בלבד)
הנה הפניה למאמר
https://www.academia.edu/36010733/%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA_%D7%91%D7%99%D7%9F_%D7%90%D7%AA%D7%90%D7%99%D7%96%D7%9D_%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%9F_%D7%A9%D7%9E%D7%A8%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%93%D7%AA%D7%99%D7%AA_-_On_the_alliance_between_atheism_and_conservative_religious_opinion
אני שמעתי עליך רבות ושמח מאוד להיות בקשר אין המון אנשים היום שעוסקים בהפצה של פילוסופיה יהודית מתוך מניעים דתיים…
יום טוב
פסח כשר ושמח
שלום רב.
ראשית, תודה על ההתייחסות.
קראתי את הדברים במאמר ששלחתי לי, וחשתי תחושות מעורבות. אם תרשה לי להציק לך עוד קצת, אסביר.
כפי שכתבתי, בספר שאני כותב כעת אני לגמרי מסכים עם האפיון שלך לגבי מחשבת ישראל והגמישות הפרשנית למקורות (ובעצם היעדר תוכן שלהם), וגם כתבתי על חשיבותה של הגמישות ופתיחת האפשרויות כדי למנוע נטישה. אלא שמסקנתי הפוכה לזו שלך: אתה כותב שזו הסיבה שדווקא כדאי ללמוד מחשבת ישראל (של ימי הביניים ובכלל). אבל אם באמת שום טיעון לא יכול לפרוך את עקרונות המחשבה היהודית, אז אין דבר כזה מחשבה יהודית (מה שאי אפשר להפריכו לא טוען מאומה, לפי קריטריון שדומה לקריטריון המדעיות של פופר**) ולכן לדעתי דווקא אין שום טעם ללמוד את התחום הזה. בעצם כל מחשבה שתעלה בדעתך, כל עוד היא נכונה, יכולה להיקרא מחשבת ישראל. אז למה ללמוד מורה נבוכים או כוזרי ולא את קאנט או לקרוא ספרות כללית שגם היא יכולה ללמד אותי כל מיני דברים נכונים. בעצם השאלה שעולה היא האם יש בכלל תחום כזה? האם הוא טוען משהו? האם אחרי הריקון הזה השארת משהו מהדתיות היהודית? הרחבה אינסופית שלה מרוקנת אותה לגמרי מתוכן. מי לא נחשב יהודי בעיניך (במובן התפיסתי-תרבותי, לא האתני ביולוגי)? ככלל, בספרי אני טוען שאין פילוסופיה יהודית ולא יהודית, אלא רק פילוסופיה נכונה ולא נכונה.
מעבר לזה, אני טוען שהדברים הללו אמורים לגבי הפרטים. יש מסגרת כללית "רזה מאד" של עקרונות פילוסופיים כלליים, שנכונים עבור כל באי עולם, אבל אי אמונה בהם כן מוציאה אותך מחוץ למסגרת האמונה (אחרת אין בכלל משמעות לאמונה). אמונה ביש טרנסצנדנטי שברא את העולם, התגלה בסיני, נתן מצוות והן מחייבות אותנו. זהו בערך. מעבר לזה, כל השאר זה הלכה. לכן מסקנתי היא שדווקא אין טעם ללמוד ולעסוק בתחומים הללו שמעבר להלכה. זה ודאי לא לימוד תורה, ולדעתי בדרך כלל לימוד חסר ערך. מדובר באוסף ספקולציות של הרמב"ם או הוגים אחרים על השגחה, בחירה וכדומה, שאין להם שום בסיס הגיוני ולא בסיס במקורות (שכאמור מתפרשים לפי הנחות המוצא שלך). וגם אם יש בהם היגיון אין לרמב"ם שום ערך מוסף לגביהם. היגיון יש גם לי. אז מה טעם לעסוק בכל זה? אגב, הוא הדין לגבי סוגיית הבחירה החופשית. לדעתי המסקנה המתבקשת היא שיש לבחון את הסוגיא באופן כללי ומטיעונים פילוסופיים ומדעיים, ואין ערך רב בעיסוק במקורות יהודיים ובגישתם אליה. מה הם יוסיפו לי? מעבר לזה, התחום של מחשבת ישראל סובל מעמימות קשה ומחוסר הגדרת מושגים ועקרונות, שמביא לדיונים ריקים ועקרים (אני חושב שרוב החומר בתחום הוא כזה).
אני מסביר שם שמאותה סיבה אין טעם לעסוק בתנ"ך. גם לו אין תוכן משל עצמו אלא פרשנויות יצירתיות שמכניסות לתוכו את התובנות שאיתן אנחנו באים מהבית. אני לא ממליח לחשוב על דבר אחד שמישהו אי פעם למד מהתנ"ך, כלומר שהוא חשב X גילה שהתנ"ך אומר "לא X" והפך את דעתו. אם זה קורה – אתה עושה פרשנות יצירתית ומתאים את התנ"ך לתפיסותיך.
את ספרי אני כותב בהנחה דומה אבל לא כל כך קיצונית. טענתי היא שאמנם גמישות מועילה למנוע נטישה, אבל לא עושה זאת במחיר של ריקון המסגרת מכל תוכן (כי זו שפיכה של התינוק עם המים). לכן חשוב לפתוח את האפשרויות, להסביר לאנשים שהמסגרת הרבה יותר "רזה" (ורחבה) מהמקובל ולכן גם אם לא מסכימים אין בכך כדי לומר שיש לנטוש. אבל אני לא מגיע למצב שבו המערכת לא אומרת מאומה, כלומר לא ניתנת לתקיפה הגיונית. אם זהו המצב אז היא לא אומרת כלום.
_________________________________
** אני מיישם כאן את הקריטריון של פופר אף שלא מדובר בתחום מדעי. בתחום המדעי יש טענות על עובדות, ולכן תיאוריה ששום עובדה לא פורכת אותה לא אומרת מאומה במובן האמפירי. אבל לפי אותה לוגיקה, טענות פילוסופיות ששום טיעון לא פורך אותן בעצם לא אומרות כלום בשום מובן. לא רק שהן לא תיאוריות מדעיות הן משפטי נונסנס ריקים מתוכן. אם אתה הופך את אלוקים למושג ריק, מה המשמעות של אמונה בו? איזו משמעות יש לנטישה או הצטרפות לאמונה בו? התועלת אותה אתה מציג של מניעת נטישה היא במחיר של שפיכת התינוק עם המים. כדי להשאיר את כולם מאמינים אתה מרוקן את האמונה מתוכן. אבל אז בעצם גרמת לכל המאמינים לנטוש שהרי אמונתם ריקה מתוכן. הם אתיאיסטים בתחפושת. זו אגב ביקורתי על הרב שג"ר וצורת החשיבה שלו. אמונה פוסטמודרנית היא אתיאיזם בתחפושת כי היא לא טוענת מאומה על האלוקים שבו מאמינים. אז מה משמעותה של אמונה כזאת? במה אתה מאמין? זה נשאר רק מילים ללא משמעות. סינטקס ללא סמנטיקה.
שוב תודה,
מיכי (בלי הרב ד"ר וכו')
לכבוד הרב מיכאל
ראשית תודה על ההתייחסות הרצינית מאוד למאמר, אני בסך הכל גם מסכים חצי ולא מסכים חצי עם דבריך.
אני מאוד מסכים שאין כלל תחום כזה מחשבת ישראל במובן המהותי של המילה, מחשבת ישראל היא מחשבות של יהודים (או של יהודים דתיים במידה כזו או אחרת, אין כל כך טעם לוויכוח) אין אכן לדעתי הבדל בין הרמב"ם, אריסטו, תומס אקווינס או קנט (כפי שלדעתי לא היה הבדל כזה גם בעיני הרמב"ם) אלא זה לא אומר שלא צריך ללמוד אותם, אלא רק שצריך ללמוד אותם כשאר הפילוסופים, אני לומד את הרמב"ם מכוון שהוא פילוסוף חשוב ומעניין ולא מכוון שהוא בעל סמכות כל שהיא, המטרה היא אכן לקרוא אותו כפי שאני קורא את אריסטו או את קנט, לשפוט את הדברים לפי התוכן ולראות האם לקבל אותם או לא. תחום הפילוסופיה הוא חשוב (בין פילוסופיה שנכתבה על ידי יהודים בין עם כזו שלא) מכוון שהיא עוזרת לאדם להגיע לאמת. אמת על האל על העולם על ההשגחה וגם יכולה להראות לנו איזה אורך חיים צריך לנהל מבחינה מוסרית וערכית. לכן לדעתי אכן אין מחשבה יהודים אלא רק פילוסופיה אך יש חשיבות דתית בעיסוק בפילוסופיה. היהדות מוגדרת מבחינה סוציולוגית על ידי ההלכה והאמונה הנכונה (מורה נבוכים א נ) מוגדרת על פי האמת בלבד בלא קשר עם מי שאמר אותה. חשוב שיהיה אנשים שילמדו הלכה כדי לדעת איך לספוק (ואני לא זכיתי בקישורים המתאימים לתחום הזה) וחשוב שיהיו אנשי שילמדו פילוסופיה כדי לעזור לאנשים בפיתוח המחשבה שלהם.
לדעתי גם אמונות כגון בריאת העולם, ההתגלות בסיני נתונות לפרשנות אין סופית ולכן הם לא יותר מחייבות מכל דבר אחר, אפשר לפרש את ההתגלות בסיני כמשל להשגתו של משה רבנו (פירוש של הנרבוני על המורה ב לג) ולהיות יהודי טוב מאוד, כפי שאשפר להאמין בקדמות העולם או החומר ולהיות יהודי טוב. כמובן שגם אפשר להיות יהודי טוב ולהיות אדם שטועה לגמרי מבחינה פילוסופית ולצערינו יש הרבה כאלו. בנושא הזה אני דווקא יותר מסכים עם רבי חסדאי קרשקש (בעיקר באור השם מאמר ב כלל ו) הקובע שאפשר להיות יהודי טוב וטועה (ולא עם הרמב"ם). מטרתי במאמר הייתה בעיקר (ובכלל מטרתי בכלל) לאפשר לאנשים שאין להם אמונה בעל טבעי להישאר במערת הדתית החברתית. לעניות דעתי יותר מדי אנשים מרגישים שהמערכת הדתית דוחה אותם (או לחילופין חילוניים שאינם נמשכים אליה) בגלל תוכן אמוני כזה או אחר.
שוב תודה על ההתייחסות
יום טוב ופסח שמח
תודה.
אז בעצם יוצא שיהודי דתי הוא פשוט אדם חכם וטוב שלומד ומקיים הלכה. כלומר שאין ביהדות שום ממד מעבר להלכה. כל השאר הוא דרישה אנושית אוניברסלית מכל אדם, ולא דרישה יהודית. אם הרמב"ם הוא חכם ופילוסוף חשוב, אז כל גוי צריך גם הוא ללמוד אותו (משום מה רוב הגויים לא חושבים שהוא פילוסוף כ"כ חשוב ששווה ללמוד אותו, לפחות בימינו), ואם הוא לא חשוב ולא מועיל אז גם כיהודי אין טעם ללמוד אותו. לזה אני בהחלט יכול להסכים (פרט לכך שלמיטב הערכתי רוב הפילוסופים היהודים בימי הביניים לא נראים לי חשובים ומועילים במיוחד. אבל זה כמובן עניין של טעם אישי).
מעבר לזה, ראיתי בדבריך ריקון יותר משמעותי של היהדות, שכן מבחינתך המטרה היא שיהודים יישארו במסגרת היהודית רק במובן של הפרקסיס בלי תשתית אמונית כלשהי. לדעתי אין שום ערך לפרקסיס שלא בא מתוך אמונה. כתבתי פעם מאמר ובו הסברתי (הלכתית ורעיונית) שאדם שאינו מאמין, גם אם הוא מקיים את כל פרטי ההלכה על כל דקדוקיהם, מצוותיו אינן מצוות ועבירותיו אינן עבירות. דומני שלזה התכוין הרמב"ם בסופ"ח מהל' מלכים על מי שמקיים מפני הכרע הדעת (שאין לזה ערך דתי אלא לכל היותר ערך אנושי מוסרי). והדברים קל וחומר למי שמקיים סתם כי הוא רגיל וכי החברה מצפה ממנו. אני אעריך אותו יותר אם הוא ינטוש.
חג כשר ושמח,
לכבוד הרב מיכאל
לדעתי הסיבה העיקרית שהרמב"ם לא נחשב פילוסוף חשוב היום היא מכוון שמרבית האנשים הולכים (לדעתי בטעות גמורה ) לאחר פילוסופיה מודרנים. כאשר הפילוסופיה האריסטותלית הייתה יותר נפוצה הרמב"ם היה נחשב אחד מן הפילוסופים החשובים וכך גם כיום בקרב האנשים שרואים את הפילוסופיה של ימי הביניים כחשובה. מה שדווקא יותר נפוץ בכמה עשורים האחרונים (יש כעת בהכנה תרגום של המורה בסינית ישירות מן הערבית יהודית …)
בנוגע לקשר בן האמונה להלכה, אני בסך הכל גם חושב שזה לא טוב שאדם מקיים מצוות רק מתוך הרגל, (בכל זאת כדי להמשיך לקיים ומשלא לשמה יבוא לשמה, ויש לזה גם השפעה טובה על חייו) אך לדעתי אפשר בהחלט לקיים מצוות מתוך לעט פילוסופי גם עם הגדרה של האל שונה מן המקובל (ולמעשה עם כל הגדרה).
בנגוע לרמב"ם לדעתי צריך לעשות חילוק חשוב בין מה שהוא אומר (קרי במה היהודי צריך להאמין) והסיבה שהוא אומר את הדברים (מכוון שהוא הגיע אליהם מתוך עיון פילוסופי) שזה אומר שאם הוא היה מגיע לדברים אחרים מתוך עיון פילוסופי הוא היה מגדיר את החובה להאמין אחרת. קרי מה שחשוב זה האמת הפילוסופית ולא הקביעה ההלכתית של הרמב"ם גם לפי הרמב"ם עצמו
יום טוב ופסח שמח
אני מבין שזה מהמייל ונעשה ניסיון להסתיר את שם השואל, אבל זה לא עובד עם לינק. אם הוא לא הסכים לפרסום, זה לא לעניין.
לעצם העניין, אם ש' כאן, לא ברור לי מה התועלת בפרשנות מחדש. האפשרות להישאר דתי מסיבות חברתיות ופוליטיות (במובן הרחב) קיימת גם בלי פרשנות מחדש, וברור גם שבחברה הדתית קיימים אנשים שלא מאמינים במה שהם רואים כיסודות הדת ובכל זאת מקיימים מצוות (לפחות באופן חלקי, אם יש בכלל מי שמקיים באופן מלא). מה תעזור להם פרשנות מחדש? הם ירגישו יותר טוב שבמקום לשקר לעצמם בעיקרון הם משקרים בפרשנות? ואיך זה יעזור לנער הנבוך, מעבר לאפשרות לקיים בלי להאמין?
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer