רמבם קשה בהלכות שופר ב' ז'

בהתחלה מדובר על שבת שאינה ר"ה. שם מדובר על התלמדות לתקוע. את זה לא התירו לגדול להתעסק עמם (כי זו ספייה בידיים שאסורה מן התורה, ואין כאן דין חינוך כי מדובר בקטן שלא הגיע לחינוך), אבל כן התירו להם עצמם, כלומר אין חובה למנוע אותם, כי להלכה קטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווין להפרישו.
השאלה מדוע בסיפא שעוסקת ביו"ט של ר"ה עצמו, כן התירו. נראה שהוא  מבין שאין כאן ספיית איסור. לכן אם הגיע לחינוך אז אפילו מצווה בדבר, ואם לא הגיע לחינוך עדיין אין איסור. למה אין כאן ספיית איסור? כנראה מפני שהתקיעה עצמה היא שבות, ווביו"ט של ר"ה לא גזרו את השבות הזאת שהרי בין כה וכה תוקעים באותו יום. כלומר התקיעה ביו"ט אינה דחויה אלא הותרה. וכמובן שגם איסור מוקצה אין בזה ביו"ט של ר"ה.
שאלה 3 אינה שאלה בלי קשר לזה. אם אתה מדבר על מי שהגיע לחינוך אז אתה מדבר מדין חינוך ולא מדין ספייה בידיים (כי זה קיים גם בקטנים ממש). אבל מדין חינוך יש גם חובה לחנכם וללמדם לתקוע, וזה דוחה את החינוך לשמור על שבות. אבל לפי דרכי אין צורך לזה כי ביו"ט עצמו אין בזה שבות בכלל.
הדרך האחרונה שהצעתי היא כנראה דרכו של הראב"ד שם שכותב שהתירו גם בשבת הסמוכה ליו"ט, ושם ודאי יש שבות:
אלא דרך הברייתא כך היא בקטן שהגיע לחינוך המצות אביו מתעסק עמו כדי שילמוד אפילו בשבת הסמוכה ליו"ט כמו שאמרו (סוכה מב) קטן היודע לנענע אביו לוקח לו לולב, אבל קטן שלא הגיע לחינוך הן עצמן תוקעין ביום טוב אבל בשבת לא וכ"ש שאין אביו מתעסק עמו,