תורת התארים השליליים

פשר אחד שעלה לי הוא שדווקא בגלל הזיקה הכל כך חזקה (לדוגמה) בין השם לרחמנותו, אין משמעות למשפט ״השם הוא רחמן״. נקדים ונאמר כי בבן אדם רגיל, אם הוא ישנה את היותו רחמן לאכזר הוא עדיין נשאר אותו בן אדם, אבל זה כניראה לא ניתן להיאמר על השם, שהרי רחמנותו טבועה בו מעצם היותו השם ולא יכול להיות אחרת. אבל פה עדיין אין בעיתיות, ואכן ניראה לי להגיד אפילו יותר מזה, ובזה אולי לענות על השאלה למה לא שייך לדבר עליו בתארים עצמיים (וגם מה הערך שבתורת התארים השליליים), שבעצם אי אפשר להתייחס לרחמנותו כמו שאנו מתייחסים אל תואר עצמי, כי גם לשייך את רחמנותו של השם *לתואר* שהוא עצמי לו, יוביל אותי לתפיסה שגויה שלו. ומשל לדבר, אפשר לאמר שאחד מהתארים העצמיים של האדם הוא היותו מדבר, אבל גם אם נסיר את היותו מדבר, עדיין אפשר לאמר עליו שהוא אדם, אלא אדם חסר. המצב לא כזה בשם, שאם אתה מסיר את רחמנותו, *כלל* לא מדובר בשם. בשונה מבן אדם או כל עצם אחר, לא ניתן לאמר כי השם מתאפיין ברחמנות ובארך אפיים, ואינדיקציה לכשל שבזה ניתן להבחין בניסוי המחשבתי הבא: שאם אשווה בנפשי את השם, רק כעת הוא ארך אפיים בלבד ולא רחמן, אדמה בשכלי ״השם באופן חסר״כמו מה שקראנו אדם חסר. וזה אוקסימורון. כלומר, לא ניתן להעלות על הדעת את השם מבלי היותו רחמן, שכן אז כלל לא מדובר בשם. בעצם ניראה, אם להשתמש במינוחים של קאנט, שהיותו רחמן אינו סינתטי לו אלא אנליטי. ותואר, אפילו עצמי, ניראה לי סמנטית סינתטי (ואולי ישנם תארים שהם אנליטיים למושג, אבל צריך לחשוב על האם הם מה שאנו קוראים לו תארים במובן הרגיל, כי באיזשהו מובן אנחנו מצפים מתארים להוסיף עליו מידע).

מה שאתה מתאר הוא תארים חיוביים לגמרי, אלא שלטענתך הם לא תארים אלא חלק מהגדרת עצמותו. עוד יותר גרוע מבחינת הרמב"ם. אמרת עליו משהו חיובי. מה זה משנה אם המשהו הזה אינו תואר אלא הגדרת עצמותו?