אונס בדעות

שלום רפי. אכן פשיטא שאין לך אונס גדול מאונס בדעות (כמו שכתב גם הרדב"ז בתשובתו הידועה).
דומני שהדברים עולים בקנה אחד עם הרמב"ם, שכן הוא מדבר על אנשים שכופרים מחמת יצרם, ובזה אינם אנוסים. אבל בניהם הם כבר בגדר תינוקות שנשבו. הנחת הרמב"ם כמו גם חז"ל היא שאם אדם למד ושמע את המסורת שלנו הוא ודאי מבין ולא ייתכן שיכפור אלא במזיד. אדם לא יכול להגיע באופן תמים למסקנה שגויה אלא אם הוא תינוק שנשבה ולא ידע ולא למד. בדורנו ברור שזה לא נכון, ולכן דבריי עוסקים רק בדורנו שלנו. כיום ברור שגם אדם שלמד ושנה יכול לכפור בתמימות, פשוט להגיע למסקנה שאין בזה אמת ולנטוש. אדם כזה גם אם הוא יודע את כל הש"ס עם ראשונים ואחרונים וספרי המחשבה וההלכה, הוא תינוק שנשבה למהדרין.
אני מניח שגם בעבר היו טיפוסים כאלה אבל הם היו מיעוט. החזקה היתה שאם מישהו כופר זהו מזיד ולא טועה תמים (שהוא אנוס). לכן חובת הראיה היתה על מי שטוען שהוא כופר בתמימות. אבל כיום החזקה הזאת לא קיימת.
ולבסוף, שאלת איך ייתכן אדם שיאמין באמת ובכל זאת יכפור במזיד? אולי ניתן לדמות זאת למי שיודע שאסור לנאוף ובכל זאת נואף. נכון שכפירה היא בדעות ולא במעשים, ועדיין האדם הוא יצור מורכב. הוא יכול להכניס את עצמו במזיד למצב שבו הוא משכנע את עצמו שהוא כופר. זה מזכיר לי וורט שראיתי פעם בשם הרב שך (דומני בספר שהוציא נכדו על פרשת נוח) שקין היה גונב דעת עליון. והוא הסביר משל לדבר אדם שעובר ליד חוטי העירוב וכובעו עף החוצה. הוא מסתכל ימינה ושמאלה ורואה שאין אף אחד ועובר החוצה לוקח מהר את הכובע וחוזר לרשות היחיד. הקב"ה רואה אותו, והוא בכל זאת חש שהוא גונב את דעתו. ברור לו שהוא עבריין ושהקב"ה רואה, ועדיין הוא עושה זאת. באותו רגע אולי הוא אפילו בנה תיאוריה שהוא בסדר ורק מנסה לחמוק מאנשים שטועים וחושבים שזו עבירה, ועדיין אדם כזה נחשב מזיד ולא אנוס. יש מקום לקשור זאת לסוגיית מכניס עצמו לאונס, ואכ"מ כי הדברים ארוכים.