ביקורת על הטרילוגיה

חבר שלח לי מאמר ביקורת על הטרילוגיה שפורסם לאחרונה: https://mishgiotnakeni.wixsite.com/mishgiot-nakeni/post/ביקורת-על-הטרילוגיה-של-הרב-מיכאל-אברהם הקדמה כללית תמה ונשלמה קריאת הטרילוגיה ואני חייב לומר שהמלאכה אינה רצינית. ישנם הרבה קפיצות, דילוגים, אי-דיוקים ושגיאות. מ״א מכר לנו סט ספרים לא משכנעים ולא מקיפים. כפי שכתבתי וכבר אמרתי: המחבר הינו אדם מעניין אבל האומץ המחשבתי שלו הופך לעתים קרובות ליהירות ולמסקנות חפוזות (או שגיאות או טענות לא מספיק מנומקות). ושוב הוא איננו מאנשי המקרא קרי הוא איננו מאנשי אמנה. מ"א אומר שלא אכפת לו ממה שאמרו חכמים בעבר אבל הוא מפלפל בדברי הראשונים לאורך כל הספר הב׳. אך דבר ה׳ (התורה) אינו מעניין אותו. הוא אינו מבין שמסקנותיו מביאות להרס האמונה היהודית ולסתירה בשיטתו. הוא שוגה לעתים תכופות בפרשנות הפסוקים, הגמרא, הראשנים. הוא בונה את כל ספרו על רעיונות שלדעתי הוא איננו מוכיח בספר: תורה מן השמים, לא הכל צפוי, סמכות התושב"ע ויכולתנו לבצע שינויים בהלכה בתנאים הנוכחים. אסביר את הקשיים העיקריים שעולים מתוך הספר ואביא דוגמאות לחובבנות הנ"ל. למותר לציין שעדיף לקורא המשכיל ללמוד כל נושא בנפרד מספרים אחרים. למשל על התושב"ע ספרי הרב אריאל, ענבל והבלין הם ראויים ללימוד והכרך הג' איננו מהווה תחליף בשום פנים ואופן. כרף א' החלק האחרון הדן במקור האמונה בתורה מן השמים והמחוייבות למצוותיה, שעל פניו נראה העיקרי בספר והשרשי ביותר בטרילוגיה, הוא למרבה הפלא החלק הכי מוזנח ושטחי מכולם. מלאכת ביסוס האמונה כפי הנראה פחות חשובה למחבר מניתוח הטיעון האונטולוגי של אנסלם, הדבר מגוחך. גם התוכן בעייתי בעליל, הריהו שוב דוגמא לחובבנות המחבר. כמו שאין ללמוד דבר מן המקרא, אי אפשר ללמוד ממנו את ״טיעון העד״. הרמב״ם במורה כבר דחה אותו (ח״ב פרק לג ; יש מקומות סותרים, כדרכו במורה, אך אכמ״ל). רק לתענוג הקורא, חושף המחבר את בורותו בתנ"ך בזיהויו של הנשר והצהרתו הפזיזה על התגשמות ברורה של נבואה. כרך ב מ״א רואה סתירה לוגית בין חופש הבחירה לבין ידיעת הכל (כולל העתיד) ומסביר בקצרה כי ללא בחירה חופשית אין טעם לכל המצוות וכו׳ ולכן חייבים לוותר על ״הידיעה״. כפי שציינתי, לדעתי מ״א לא הוכיח שישנה סתירה לוגית ובאופן מפתיע ומוזר כאן הוא מצדיק את חופש הבחירה מן הכתובים (בעצם הוא אינו מצדיק זאת עבור קורא חילוני וסוטה מדרכו בספר ושוב צריך לפנות לספרים אחרים). נוסף על כך, הוא טוען שאין השגחה פרטית אבל שישנה בכל זאת אפשרות של התערבויות ספוראדיות של אלוהים בעולם. לא הבנתי מניין לו שהתערבויות כאלה תיתכנו ואתמהא מאוד על כך שהוא מקבל את הנס של הרב לוין ובד בבד שולל את שאלת הצדיק ורע לו. בקיצור מ״א מגיע למסקנה שההשגחה אינה אלא עבור יחידי סגולה לעתים רחוקות. אחר עיון לילי חזרתי בי כי מה שנובע מדבריו הוא שצריך לחזור לקריאה ליטרליסטית של התנ״ך (ויינחם וכיו״ב) ולראות את האבות והנביאים אחריהם כיחידי הסגולה הנ״ל. נותרת אפשרות לשמר את בניין על בסיסו אם מקבלים את ההבחנה בין יחיד לציבור, בעצם אפשרות להבין את הנבואות החל מאברהם ויציאת מצרים דרך נביאי החורבן וכלה בנבואות לימות המשיח וההבטחה שעם ישראל לא יכלה. אולם, הוא לא שם לב לבעיה זאת (מ״א לא התעטף אפילו בה׳ קישוטים) ומכריע בהמשך (פרק 14) שאין הבדל בין יחיד לציבור. כאן הרס האמונה. הדבר היחיד בדבריו שיכול להציל את האמונה המקראית היא טענתו לפיה המצב היה שונה בתקופת המקרא. היו ניסים והתגלויות וכד׳. הוא לא מביא לכך שום צידוק או נימוק (!) הגם שזאת טענה מוזרה למדי וכי כל בר בי רב שקרא ספר תהלים ואיוב יודע שצדיק ורע לו אינה שאלה חדשה. רוב ככל הנסים לא היו גלויים והרמב״ם במורה גם דחה את טיעון העד (ח״ב פרק לג כנ״ל). אחר הדברים הללו הנחמדים מפז רב, מ״א לא חש לומר שהתורה היא דבר ה׳ וכי כל מה שבתורה מחייב אותו מעצם היותה דבר ה׳ (עמ׳316-317). משום מה הוא פוסל את התנ״ך ואת האגדה אך מעמיד את ההלכה על תילה. מדוע? כי יש לה סמכות פורמלית. מניין לה? (רמז: הוא אינו נותן תשובה בכרך הזה. וגם בכרך ג׳ אין תשובה שמניחה את הדעת.) [תזכורת: הכל נתון לפרשנות ומהווה מקור השראה בלבד, למעט החלק ההלכתי] השואל (הפתי שהוא משתמש בו) שואל לראשונה שאלה טובה לגבי פירוש חז״ל בנוגע לעיר הנידחת, בן סורר ומורה, עין תחת עין וכד׳. מה עונה הרב החריף והבקיא שאינו סומך אלא על שכלו: אנו נוכחים שבמקרים אחרים חז״ל לא עשו זאת למרות שגם במקרים אלו היתה בעיה מוסרית. כפי הנראה שהיתה להם מסורת או למדו זאת מג״ש (עיין עמ׳ 353). טיעון חלש, בלשון המעטה. עוד יותר כאשר לוקחים את הדוגמאות הנגדיות שהוא שולף: .עונשי מיתה: שיטת ר״ע במכות א:י, סוטה ט:ט עגלה ערופה וע״ע ע״ז ח: כיון דחו דנפישי להם רוצחים ולא יכלו למידן. ועיין ההלכה כוחה ותפקידה עמ׳ עח-עט. .ממזרות: .מתירים ממזרים לבוא בקהל בגלל חששות דחוקים (שו״ע אה״ע ד:יד עם רמ״א, אה״ע ד:טו עם באר היטב אות כ, אה״ע ד:כו רמ״א). ממזר בא לכתחילה על שפחה כנענית. עיין אבן העזר ב״י סי׳ ד סכ״ה ושו״ע ד:כה. .הומוסקסואליות: אין ישראל חשודים .תלות האשה בבעל: כן שיפרו את המצב במעט עם הכתובה, עם ההלכה שהיא יכולה לסרב ועוד. על מנת להוכיח את דעתו שהמפרשים של התלמוד והפוסקים אינם מגמתיים בפירושיהם, הוא מביא (במקרה?) דיני אכילת חזיר והכנה (דוגמאות שאי-אפשר להסיק מהן מאומה כי הן נייטרליות מבחינה מוסרית/ערכית). שוב פעם, הוא לא הוכיח מאומה ונשמע מעט חובבני. ישנם עוד נושאים רבים בהם אני חולק עליו. אוסיף רק שאלה קטנה. מ״א טוען שרוב ככל החלקים הסיפוריים והמוסריים אינם עוד רלוונטיים לימינו. שאלתי הפשוטה היא מדוע הוא אינו אומר כן לגבי החלק ההלכתי. (הוא רומז לזה בכרך ג׳ אך אינו מסיק מזה מסקנה ואינו מודה בזה בפה מלא.) סיכום: .הוא אינו מוכיח את טענותיו העיקריות. .הוא אינו מחיל את דבריו הביקורתיים על תקופת התנ״ך ועל ההלכה בלא להצדיק בחירה זו. .פעמיים הוא מביא קטע טקסט מהרמב״ם, מציג את דעתו בנושא הנידון ודוחה אותה. לאחר מכן הוא מצטט קטע טקסט אחר ודוחה את דברי הרמב״ם לפי דעתו שלו (ולא של הרמב״ם). קודם כל הציטוטים האלה מיותרים ושנית אין קושיא על הרמב״ם כי לשיטתו זה מסתדר. עיין עמ׳ 202 ו276-277. .עמ׳ 220 ״דיני הקרבנות כולם לא רלוונטיים היום״. קרבן פסח רלוונטי גם היום. .
עמ׳ 346-347 שטות. עקרונית גם היה ניתן ללמוד על מעמד הר סיני ממקורות אחרים… אך עובדה היא שאין ספר היסטורי כזה שמכסה את תודלות ישראל ובעזרת הארכאולוגיה אי-אפשר לשחזר תקופה שלמה.
.עמ׳ 379 למדו גם למדו מקרא ופילוסופיה בישיבות. ימצא המחבר מקורות בספרים מחקריים על ישיבות ספרד למשל בזמן ר"ח קרשקש. בישיבות מזרחיות-ספרדיות נהגו ללמוד מקרא ודקדוק כראוי עד לאחרונה.
כרך ג
עמ' 243 "לשיטת הרמב"ם ועוד, קביעת איסור בלא מקור היא עבירה דאורייתא". נביא רק כמה דוגמאות מהן יוצא שהרמב"ם עצמו עבר על האיסור דאורייתא הזה: רמב"ם הלכות איסורי ביאה י״ב:י׳ "אבל ישראל הבא על הגויה, בין קטנה בת שלש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד, כיון שבא על הגויה בזדון הרי זו נהרגת, מפני שבאת לישראל תקלה על ידיה, כבהמה. " רמב״ם הלכות קידוש החודש ה:א-ב כל שאמרנו מקביעת ראש החודש על הראייה… אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל, או בית דין הסמוכין בארץ ישראל שנתנו להן הסנהדרין רשות.. ולכלה העומד אחריהן במקומן. אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל, אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום: ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא, שבזמן שיש סנהדרין, קובעין על הראייה, ובזמן שאין שם סנהדרין, קובעין על חשבון זה שאנו מחשבין בו היום, ואין נזקקין לראייה… [השגת הרמב״ן וראיתי לו עוד בהלכות קדוש החדש שאמר בזמן שאין סנהדרין בא״י אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין היום ודבר הזה הלכה למ״מ הוא שבזמן שיש סנהדרין קובעין ע״פ הראיה ובזמן שאין סנהדרין קובעין בחשבון זה שאנו מחשבים בו היום ויקשה לו עוד הענין ושם הדבר מסורת והלכה למשה מסיני מה שלא נאמר בתלמוד ולא הוזכר בשום מקום, והוא עצמו ז״ל הזכיר שם כי בימי חכמי המשנה וכן בימי חכמי התלמוד עד ימי אביי ורבא לא היו קובעין בחשבון ועל קביעות א״י בראיה היו סומכין וכבר בארנו שלא היתה סנהדרין נוהגת לאחר חרבן ואם היו נוהגין בה לא היה בהם דין ב״ד הגדול ולא דין סנהדרין כלל..] הלכות תלמוד תורה א:יא-יב (יא) וחייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר, וידיןיד במידות שהתורה נדרשת בהן, עד שידע היאך הוא עיקר המידות, והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה, וענין זה הוא הנקרא תלמוד… בשלש מהן בתורה שבכתב, ובשלש בתורה שבעל פה, ובשלשיח מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר. ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן, ופירושן בכלל תורה שבעל פה, והענינות הנקראין פרדס בכלל התלמוד: ועוד, שיש לא מעט הלכות שאין מקורם ידוע לנו או לא היה ידוע בדורות קודמים או אינם מקורות סמכותיים. לפי הרמב״ם בהקדמה למשנה תורה, התלמוד הבבלי הוא הסמכות ההלכתית העליונה: (לא) לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג במנהגנא מדינה אחרת, ואין אומרין לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו. וכן, אם למד אחד מן הגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך *המשפט הכתוב בתלמוד*, אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון בין אחרון: (לב) ודברים הללו בדינים וגזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר *חיבור התלמוד*. אבל *כל הדברים שבתלמוד הבבלי, חייבין כל בית ישראל ללכת בהם*, וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות *שנהגו חכמים שבתלמוד* ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם: (לג) הואיל וכל אותן *הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל*, ואותן החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובן, והם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה איש מפי איש עד משה: אם כן, מדוע התבסס הרמב״ם על מקורות הלכתיים אחרים (מדרשי הלכה וירשולמי) המנוגדים לעתים לבבלי, ובנוסף לכך על מקורות אגדיים (הלכות מאכלות אסורות ט:ב לפי המגיד משנה ; הלכות איסורי ביאה תחילת פרק כב ואדר״נ תחילת פ״ב), פירושי מקראות מחודשים וסברות (הלכות איסורי ביאה יב:י ; הלכות מלכים ו:ז ; הלכות אבל א:ה)? שאלה שלא נידונה כלל וכלל בספר. בנוסף לכך המחבר מערבב את כל השיטות ונמצאות בצלחתו שיטות הפוכות ומגוונות שהלה מציג כמשלימות, כשאינן כן.
עמ' 248 מהר"ם מרוטנבורג כותב ההפך הגמור כמובא בהגהות מיימוניות אות ד על הלכות אישות פרק כה. לגבי אשה שהשתמדה עיין בשו״ת שלו דפוס פראג סימן תתרכ.
עמ׳ 576 "החילוניות היא תופעה חדשה, שעיקרה אדישות והתכחשות לתורה ולנותנה, אבל לא מרד נגדה" אני מזמין את המחבר לפתוח את ספרי זלמן שניאור ויל"ג לטעום טעם שנאת היהדות. אכמ"ל אך למראה השטות הזאת לא יכלתי להתעלם . גם החילוניות שאנו מכירים היום אינה מונוליתית. ובמחילת כבודו, חוץ מ"אחר" אשר כשלעצמו היה אנוס בדעתו, מי מרד נגד התורה? בספר של שלמה בן עמי, המחבר מייחס לבן גוריון האמירה הבאה: ״העם הישראלי הוא עם ללא היסטוריה״ (שמחק את עבר הגלות וכו׳). [מה בין העם הזה והעם הפלסטיני?!] עמ' 592: "במציאות כזו ברור שיש חובה לכבוש את הארץ ולבנות מקדש";. מה?? אם ר"ל שהיה אסור להפקיר שטחים שנקנו במלחמה ולהחזיר את הבית לישמעאלים, ניחא. אם לאו, אתמהא. בקשר לשאלת היחס לחילונים לפי ההלכה, מ״א נכשל גם נכשל ולמען האמת והדיוק גם לא ניסה להצדיק את היחס החיובי. הוא אכן אינו מקבל בתמימות את החלטת הפוסקים להחשיבם כ״תינוקות שנשבו״ אבל איננו נותן טעם לכך ומכל מקום מסקנתו כמעט זהה להם. ברור לכל בר דעת שבזמן החזון איש הרבה מן החילונים אם לא הרוב היו רשעים להכעיס. ו״אנוסים בדעתם״ שזלזלו בתורה ובשומריה תמיד היו: המתייונים, המינים, האפיקורסים, עמי הארצות והבורים. מדוע לא לחקור קצת, לראות מה המאפיינים של כל קבוצה ולראות אם ישנו דמיון.