בנוגע לטורך האחרון

שלום הרב. ראשית כל עלי לומר שעם מרבית אבחנותיך לגבי פולמוס הרב מלמד בזמן האחרון אני מזדהה ומסכים. ובכל זאת, צדו את עיני דברים שכתב הרב מלמד בטורו "רביבים" בעיתון "בשבע", ב בסיוון תשפ"א:

"…שאלה זו אינה מופשטת בשבילי. פעמים שעל משכבי בלילות לא נרדמתי מרוב מחשבות. הנה אני נמצא כאן בארץ ישראל וחושב שעמי הוא עם סגולה, ובמקום אחר יושב צרפתי וחושב כך, ובמקום אחר יושב ערבי או יפני או סיני וגם הוא חושב כך. וכן מאמיני כל דת ודת בטוחים שדתם היא דת האמת. ואיך אוכל בכנות לומר כי דווקא עמנו הוא עם הסגולה ודתנו היא דת האמת?
כמובן שידעתי את התשובה העיקרית, שנשענת על ההתגלות האלוקית שנמשכת מיציאת מצרים, מעמד הר סיני, וההיסטוריה הארוכה של העם היהודי על כל ימי הזוהר הגדולים ותהומות הייסורים, שעל כולם למדנו בדברי הנביאים והחכמים.
ועדיין הייתי מוטרד, בעיקר מהשאלה המוסרית. עד שהתיישבה דעתי בטיעון שהעם שרוצה יותר מכל העמים להיטיב לכל האנשים ולכל העמים הוא עם הסגולה, והאמונה שרוצה יותר מכל האמונות לכבד ולטפח את כל הכישרונות והמקצועות ולתת לכולם משמעות וערך אלוקי היא אמונת האמת.
אכן זוהי תעודת הזהות של העם היהודי. זו התרבות המלווה יהודים, גם אם התרחקו מאוד, כל עוד הם מודעים להיותם יהודים."

הרשה לי להציע את ההבנה שלי לדברים ולהציג את הקושי העולה מהם.
בקשר לפסקה הראשונה השאלה כמובן לגיטימית, ואני אף מתרשם מהכנות שבה הוא מציג את התלבטויותיו, דברים שאפילו נער בתיכון יחשוש לאמרם מול אנשים מסויימים, ק"ו אדם שכל מעמדו והונו החברתי מבוסס על עניין האמונה בדת היהודית – ולמרות זאת מבטא אותם קבל עם ועדה. (אם כי בשולי הדברים יש לציין שזה לא בהכרח המעשה הנכון מבחינה חינוכית גרידא. אני יכול לתאר לעצמי שדת שאפילו מניהיגי הדת שלה לא כל כך בטוחים בעצמה, או לפחות מראים שזה המצב, לא ייצרו רושם מי-יודע-מה על המתלבט. אבל זה לא קריטי לענייננו).
בפסקה הבאה הוא מציין שיש לו טיעונים עובדתיים המתבססים על תצפיות אמפיריות שמאששות את היותה של היהדות דת האמת (לא נדון בטיעונים עצמם). ועדיין מוטרד מהשאלה המוסרית שבדבר (מה שטומן בחובו את ההנחה  שבחירת עם אחד עם זכויות יתר היא עניין בלתי מוסרי, דבר שכמובן בהחלט אפשר להתווכח אתו, אך זה לא מענייננו). אפשר לפרש את הקביעה הזו ב2 דרכים:

• דת שאינה מוסרית זה ראיה נגד אמיתותה – שעשויה להיות שקולה נגד הטיעונים העובדתיים דלעיל, ומה שמטריד זו האפשרות שהיהדות איננה נכונה.
• השאלה המוסרית מטרידה ברמה הרגשית, ולמרות שזו לא קושיה על אמיתותה של התורה זה עדיין מטריד, כי זה גוזר כליה על משאלת לבנו שרצון האל יהיה מוסרי.

האפשרות הראשונה
לפי האפשרות הראשונה, יש להבין את השאלה כך: מאחר ויש לנו הנחה א-פריורית שדת-אמתית-אך-בלתי-מוסרית היא מצב פחות סביר מאשר שהדת האמתית תהיה מוסרית, במבחן הסבירות ידה של היהדות (אם איננה מוסרית) על התחתונה מול דת אחרת; אם דת לא מוסרית זה מצב בלתי סביר בעליל אז אולי אפילו מול חוסר דת. מכך יוצא שכדי לקיים את הדת היהודית כבחירה הסבירה ביותר להתנהגות, עלינו לומר שהיא מוסרית בהכרח.
בשלב זה ניגש את הרב מלמד כפוסק. לפי איך שהוא מגדיר את הפתרון לבעיה המוסרית

"האמונה שרוצה יותר מכל האמונות לכבד ולטפח את כל הכישרונות והמקצועות ולתת לכולם משמעות וערך אלוקי היא אמונת האמת".

זאת אומרת שלדידו כדי להיות אמונת האמת חייבת היהדות לנהוג כפי שהוא מתאר (להמשך הטור ראה במה זה עוד מתיישם, הוא מציין שזה אפילו ביחסים בין איש לאשתו וכדו'). דבר זה חייב לגזור עמדות אפריוריות משמעותיות מאוד לגבי הפסיקה שלו – מוכח מזה שהוא לא יכול להרשות לעצמו לפסוק פסיקה שבעיניו לא מקיימת את התנאי הזה, שהוא כלל לא טריוויאלי. לדוג' יוצא שלדידו יהדות חרדית לדוגמה היא מוטעית אפריורית (כל הכשרונות והמקצועות? לא ממש) אבל זו רק דוגמה קטנה. האם הוא יכול להרשות לעצמו לפסוק פסקים שגורמים להפחתת שכלול המציאות? מניעת הריון מול יציאה לעבודה, דברים שהורסים את הזוגיות וכדו'. הרי לדידו ברגע שדבר כזה קורה, זה הופך את היהדות ללא נכונה!
האפשרות השניה
מצד האפשרות השניה המצב מורכב יותר. טכנית, מה שעומד על הכף איננו האמונה היהודית עצמה. ובכל זאת כדי לפתור את השאלה הוא נאלץ לקבוע קביעה נרחבת לגבי אופי היהדות. אמת, מכיוון שלא עצם האמונה מונחת על הכף, עקרונית קיימת האפשרות שהוא יינסה להיות אובייקטיבי כמה שניתן  בכל סוגיה לגופה ולחזור בו מקביעתו במידה וייצא לו פסק שיוכיח לו את טעותה של קביעתו בטור הנ"ל. ובכל זאת זה מעלה שאלה על המוטיבציות שלו ועל תפקידן.
אמנם זה מובן פסיכולוגית (המוח המצדיק…) אך זה עלול לגרור השפעות על הפסיקה שלא ברור מה טיבן.  הרי יש לציין שאת כל הדיון הוא ערך במסגרת ההלכה. בניגוד לשיטה המיכיסטית, ככלל, של בדיקה מה ההלכה אומרת, השוואתה למוסר והעדפת המוסר בעת הצורך, כל הדיון אצלו מתבצע בתוך ההלכה עצמה. הן אמת שכולנו בני אדם ואף פוסק לא אובייקטיבי באופן מושלם, אבל פה זה נראה לי חריג בכל זאת. האם פוסק שמצהיר בריש גלי על משאלת לב הלכתית עמוקה כל כך יכול להחשב אובייקטיבי?
 
מה דעתך על כך? האם אתה מסכים לניתוח שלי? במידה ואתה מסכים, אין בכך משום מודה במקצת לטענות החרד"ל למינהו? ואיך לדעתך עלינו לפרש את קביעותיו בטור המובא מעלה?
(מהצד, אשמח גם לחוות דעת הרב לגבי איכות הניתוח עצמו, מאחר שאני מנסה להשתפשף בזה, רבות מכך בהשראת טוריך)
 
תודה רבה