דין זוטו של ים
שלום לרב!
1. שמתי לב שבתפילת ראש השנה ויום הכיפורים אנו אומרים זכר ליציאת מצרים.
מה הקשר בין ראש השנה ויום הכיפורים ליציאת מצרים?
2. האם יש סברה חוץ מגזרת הכתוב מדוע הדין בזוטו של ים הרי אלו שלו גם אם המאבד מודיע שאינו מתייאש?
- שאלה טובה. בכל המועדים יש ממד של זכר ליציאת מצרים. הלוח שלנו שקובע אותם מתחיל בניסן שבו יצאנו משם. ניתן לשאול זאת גם על שבועות.
2. זו בהחלט סברא. החפץ אבוד ממנו ומכל אדם ולכן פקיעת הבעלות אינה תלויה בייאוש שלו. אדם יכול לרצות מאד להיות בעלים על הירח, אבל הוא לא ברשותו ולא בשליטתו ולכן אינו שלו. אתה יכול לשאול מהי בכלל הסברא שייאוש מפקיע בעלות. זוטו של ים זה הרבה יותר ברור.
אגב, לא זוטו של ים ולא ייאוש יכולים להיות גזירות הכתוב כי הם לא נלמדים מהכתוב. ברור שאלו סברות של חכמים.
על השאלה ה1 נדמה שזה גדר לאחידות הלשון בתפילת הרגלים, ורק צריך שיהיה קשר כלשהו.
על השאלה ה2 נדמה שהשואל לקח זאת מא' הראשונים – כך זכור לי – ר"ח או רשב"א. אבל ברור שזו סברא
כתבת לעיל: "אגב, לא זוטו של ים ולא ייאוש יכולים להיות גזירות הכתוב כי הם לא נלמדים מהכתוב. ברור שאלו סברות של חכמים".
אבל בגמרא בבבא מציעא (כא:) מופיע: "בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר אע"ג דאית ביה סימן רחמנא שרייה כדבעינן למימר לקמן", (נראה לי זה היה מהפסוק "אשר תאבד ממנו" פרט לזו שאבדה ממנו ומכל העולם…)… ???
אתה צודק. יותר מזה, ברש"י ב"ק סו משמע שזה גם המקור לדין ייאוש (ודלא כראשונים הסוברים שהיתר זוטו של ים אינו מטעם ייאוש). גם הרמב"ם לומד כרש"י בפי"א מהל' גזילה. אמנם באו"ש שם הסביר שהפסוק רק פוטר מהשבה ולא מלמד שיכול לזכות בה. בכל אופן, נראה שגם המקור מ"אשר תאבד ממנו" הוא דרשה שמבוססת על סברת חכמים, שכן ללא סברה לא היו יודעים למעט זוטו של ים דווקא.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer