האם רעל נידון כראוי למאכל או לא

לאחר מכן ראיתי שבאה הבהרה:
סליחה על אריכות הדברים, בתמצית השאלה היא האם כיוון שאוכל מכיל רעל זה הופך אותו ללא ראוי למאכל כלב? או שמדובר בשתי קטגוריות נבדלות, כלומר שהחיטה הגרוסה היא חמץ ולכן היא בכלל האיסור והנוכחות של הרעל אינה רלוונטית. אציין שאני נוטה לאפשרות האחרונה ואוסיף נתון נוסף, שכלבים נוטים לאכול את הפיתיונות האלה.

תשובתי:
בשו"ע או"ח סי' תמב ס"א-ב איתא שפת שעיפשה אינו ראוי למאכל ולכן אין בו בל ייראה. הרי לך שדבר שהיה חמץ ונתעפש ואאינו ראוי למאכל אין בו בל ייראה. אמנם יש אולי מקום לחלק שבפת שעיפשה הפת עצמה התעפשה ולא שנוסף לה משהו אחר, אבל מסברא אין לחלק. יתר על כן, פוסקים רבים כתבו ששפיכת אקונומיקה על פת הוא בגדר ביעור (שהרי להלכה לא בעינן שריפה, כדעת רבי יהודה). וזה כב רממש כמו בנדןן דידן.
אמנם אם ראוי לחמץ בו עיסות אחרות אז דינו כשאור למרות שאינו ראוי למאכל (כמוש"כ המ"ב שם סק"י).

ולגבי מה שכלבים אוכלים את הפתיונות הללו, כיוון שאינו ראוי למאכל אדם, כל הנדון הוא רק באיסור דרבנן (אם ראוי למאכל כלב). אם זה אוכל לכלב למהדרין ולא סתם מכניסו לפה אז אולי יש בזה איסור דרבנן, אבל בפשטות אין בל ייראה דרבנן. ובפת שעיפשה משמע שגם כשראוי למאכל כלב ולא אדם אין בל ייראה אלא אם ראוי לחמץ בו עיסות אחרות.

ועוד יש להוסיף מסברא שהדבר נעשה לצורך רעל ולכן אין עליו שם אוכל גם אם מישהו/משהו אוכל אותו.