הבל פיהם של תינוקות של בית רבן

לרב שלום,
אנו מניחים שקיום מצוות ולימוד תורה של ילדים אין בהם משמעות עצמית. המשמעות היחידה שלהם היא שעל ידי קיומם האב מקיים את מצוות חינוך המוטלת עליו. רק אחרי שמגיעים לגיל מצוות, המצוות מקבלות תוכן עצמי. הגמרא אומרת שאין האולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן (שבת קיט:). אבל לפי מה שטענו אין משמעות עצמית ללימוד התורה של תשב"ר אלא אך ורק קיום מצוות חינוך המוטלת על האב. אז איזו משמעות הגמרא מייחסת להבל פיהם של תשב"ר?
השאלה איננה במובן המיסטי אלא במובן ההגיוני. אם אין משמעות עצמית אז איזו תועלת ניתן להפיק מכך?
חשבתי אולי לומר בעקבות הדיון על בר מצווה בזמן ספירת העומר שבו טוענים שממשיך לספור בברכה כיון שהספירה לפני הבר מצווה משלימה את הספירה לאחר הבר מצווה שגם לימוד תורה לפני קבלת מצוות נחשב כקיום מצוות לימוד תורה לאחר קבלת מצוות שהרי הוא מכין את הבסיס ללימוד לאחר קבלת מצוות. כלומר יש ערך ללימוד תורה לפני קבלת מצוות אלא שרק קבלת מצוות מגלה את הערך שבמצווה.
אפשרות שניה שחשבתי מעצם האזהרה שמוזהרים הגדולים על הקטנים בעניין איסורי אכילה (שאיננה רק מדין חינוך) שהערך של לימוד תורה של קטנים איננו רק מצד המצווה על האב אלא גם מצד תיקון המציאות בצורתה הנכונה. המציאות הנכונה של ילדים היא שהם לא אוכלים נבלות ושהם לומדים תורה. זה לא רק מצד הציווי על האב להכין אותם לקיום מצוות אלא גם מצד תיקון המציאות כשלעצמה.
האם הרב יכול לעזור לנו בבקשה?