המתח בין כוונה לתוצאה – ביבי כמקרה בוחן

שלום מיכי,
לא מעט טוענים כנגד ביבי שהדבר היחידי שמניע אותו זה ההישרדות הפוליטית שלו, והאדם שאלו הדברים היחידים שמניעים אותו איננו ראוי להיות מנהיג, ועל כן ביבי איננו ראוי לכס השלטון. לדעתי טיעון זה מניח שבידנו האפשרות לדעת את כוונותיו של האדם. אני רוצה לטעון שאין לנו שום דרך לדעת זאת, וכיוון שכך מה שנשאר לנו הוא לשפוט אך ורק במישור הנוגע לתוצאות הפוטנציאליות של מהלכיו. חשוב לציין שהדיון הוא עקרוני ואיננו נוגע ספציפית לביבי. אני מביא אותו רק כמקרה בוחן.
כפי שאני רואה זאת כוונות בקשר ההנהגתי יכולות להיות ראויות, זאת אומרת מוכוונות לשרת את האינטרסים המדיניים, או לא ראויות, כלומר נועדות לשרת את מטרותיו האישיות של המנהיג. בנוסף, תוצאות המהלכים הפוטנציאליות יכולות להיות מועילות או לא מועילות לאינטרסים המדיניים. אם כן, כפי שטענת בהקשר אחר, מספר הקבוצות שעשוי להיווצר באוכלוסייה הוא ארבע: כוונה ראויה ותוצאה מועילה; כוונה לא ראויה ותוצאה מועילה, כוונה ראויה ותוצאה לא מועילה, כוונה לא ראויה ותוצאה לא מועילה. בפועל כמובן ישנן אך ורק שתי קבוצות – אלו החושבים שכוונותיו של ביבי מופנות כלפי מימוש מניעיו האישיים גם חושבים שמהלכיו המדיניים שגויים (אנטי ביביזם). להבדיל, אלו החושבים שכוונותיו מוכוונות בראש ובראשונה כלפי האינטרסים המדיניים גם חושבים שבחירותיו עשויות להועיל (ביביזם). אולם די ברור שהזיהוי בין שני המישורים הללו מהווה כשל בוטה.
לדעתי אין משמעות אמיתית לכוונותיו של ביבי, כמו גם של כל מנהיג. במצב הראשון בו הכוונה ראויה והתוצאה עשויה להועיל אין כל כך דיון, שכן זהו מצב תקין. במצב השני בו הכוונה לא ראויה אך התוצאה משרתת את האינטרסים המדיניים, אז מה זה משנה אם זה גם תורם לביבי במישור הפוליטי? די ברור שאדם המתנהל במרחב הציבורי האינטרסים האישיים יהיו חלק משיקוליו. אולם ניתן לומר שכאשר כוונותיו נועדו בראש ובראשונה לממש את מניעיו האישיים, כלומר שלתועלת המדינה חשיבות משנית, יש לכך משקל מוסרי. אך לדעתי גם אם זה נכון זה לא משנה. כמדינה מה שצריך לעניין אותנו זה האינטרסים המדיניים, והשיפוט צריך להיעשות בהתאם לכך, כלומר על פי שיקול התועלות האפשריות. פה יש מקום לשאול האם אנו מעדיפים מנהיג עם כוונות טהורות אשר גורם נזק למדינה במישור התוצאתני, או מנהיג עם כוונות אגואיסטיות שמהלכיו מקדמים את האינטרסים המדיניים? לדעתי די ברור שהתשובה השנייה היא האינטואיטיבית לרובנו. אפשר כמובן לומר שאנו מעדיפים גם מנהיג בעל כוונות טובות וגם שמועיל למדינה, אך אני משתדל להיות ריאלי.
אני רוצה לחדד ולומר שמיקוד דבריי נמצא במתח בין כוונה לתוצאה. זאת אומרת, ניתן לומר שכוונה לא מוסרית עשויה להוביל לתוצאות הרסניות אחרות (השפעות חינוכיות למשל). אך יש לשים לב שזה הוא דיון בין תוצאות אפשריות שונות, ולא בין כוונה לתוצאה. בהחלט אפשר לטעון שבניית מסגרת חברתית לוקה מבחינה מוסרית, או דוגמא חינוכית שגויה וכיו"ב, אלו תוצאות חמורות יותר מתוצאה ביטחונית כזאת או אחרת. אך שוב, זה ויכוח בין השלכות מדיניות פוטנציאליות שונות ולא על המתח בין כוונה לתוצאה. על כן זה לא רלוונטי למה שאני טוען.
אם כן, בקשר לאופציה השלישית – כוונה ראויה ותוצאה לא מועילה – גם פה אין משמעות לכוונה. במצב זה הבחירה עשויה לגרום לנזק, אז למה לכל הרוחות זה אמור לעניין אותי שכוונותיו טהורות? ראוי שכוונה טובה של מנהיג כשלעצמה תניע אנשים להשאירו בשלטון? אז יש לו כוונות טובות. הוא אולי ראוי לסוג מסוים של שבח מוסרי, אבל בחירותיו גורמות נזק למדינה ועל בסיס זה הוא יישפט. ניתן לומר שבמצב כזה אולי אשפוט אותו פחות בחומרה, אך עדיין לא ארצה שיישאר בשלטון, כיוון שהוא גורם נזק. אגב לא כל כך ברור פה מה זה אומר שיפוט פחות מחמיר. שיפוט פוליטיקאי נעשה בקלפי. או שהוא נשאר בשלטון או שלא. אין פה משמעות לרמות שיפוט. כנ"ל כאשר הכוונה אגואיסטית והתוצאה עשויה לפגוע באינטרסים המדיניים. אמנם פה אפשר לטעון ששיקול מוסרי לקוי עשוי להוביל לתוצאות הרסניות. אך שוב אנו חוזרים לדיון על התוצאות והאם הן עשויות להועיל או לא. אין דרך לברוח מזה. כוונות לא ראויות לכל היותר עשויות לספק הצדקה נוספת לסילוק אדם מהשלטון, אך לא הצדקה מרכזית.
עד פה טענתי מדוע נכון להתמקד במישור התוצאתני ולא במישור הדאונטולוגי. כעת רוצה לטעון טיעון חזק יותר ולומר שגם אם לכוונה יש משקל, אין לנו שום דרך לדעת אותה. דוד אנוך טוען באחד המאמרים שלו בספר "על הכוונת", בו מתקיים ויכוח בינו לבין עידו פורת וראם שגב על מעמדו המוסרי של חיסול ממוקד, שכוונה היא מצב מנטלי. אין לנו שום דרך לדעת מהן כוונותיו האמיתיות של אדם. ביבי לצורך העניין עשוי לטעון שכוונותיו טהורות ומיועדות בראש ובראשונה לשרת את האינטרסים המדיניים, אך בתוך תוכו הוא לא באמת מתכוון לכך. יש דרך לאמת זאת? אין שום דרך, על כן השאלה היא חסרת משמעות.
לסיכום, טענתי היא לא רק שנכון להתמקד במישור התוצאתני בבואנו לשפוט מנהיג, אלא שאין לנו ברירה אלא לעשות זאת, שכן הדיון אודות הכוונות, נוסף על כך שאינו רלוונטי, גם לא מתאפשר. כל הסערה סביב השאלה האם ביבי באופן מכוון עושה הכול על מנת לשמור על מעמדו הפוליטי, לא כל כך רלוונטי בעיניי.