טיוב אישיותי

שלום הראל. זו שאלה כאובה שעלתה כבר בעבר. אני חושב שהוצאת הרוח מהמפרשים במשנתי לא עוסקת רק בסוגיות הקצה אלא במהות, ולכן גם בלימוד תורה קשה לקבל ממני רוח במפרשים. ככלל דבריי מתנגדים ל"רוחות במפרשים", כי ההתמקדות בפילוסופי והלוגי היא בעצם אלטרנטיבה לפעולה מתוך מוטיבציות פסיכולוגיות בכלל. גם בלימוד תורה אני מאמץ את דברי האגלי טל בהקדמתו, אבל גם הוא עצמו כותב שזה מצוין שנהנים אבל  לא  מצוין אם לומדים בגלל ההנאה או בשביל ההנאה. זוהי התנגשות פילוסופית ופסיכולוגית כאחד. כלומר גם המבנה הנפשי שלנו כנראה לא מכיל תפיסות רציונליסטיות כאלה ביחד עם הנעה פסיכולוגית (מתוך התלהבות דקדושה), אבל נדמה לי שיש כאן גם התנגשות אמיתית, לוגית-פילוסופית. כלומר זה לא רק אפקט פסיכולוגי שאולי ניתן להתגבר עליו על ידי לקיחת כדור (היפותטית כמובן), אלא משהו בלתי נמנע. אך כפי שכתבת אין מטרתי לעורר באנשים התלהבות. במידה מסוימת מטרתי היא אפילו הפוכה: לצנן את התלהבותם ולהעביר אותם מהתנהלות אמוציונלית (שבעיניי היא כמו של בע"ח) לפעולה ממוטיבציות שכליות-פילוסופיות (הכרה טובה אונטית לעומת מוסרית, זה אולי משל מצוין, אם כי לא לגמרי מדויק, לעניין זה. חשוב על ההבדל ביחס שלנו להורינו לעומת יחס לחברינו או לסתם אדם במצוקה). יש מחיר לפיתוח עמדה נפשית ופילוסופית כזאת ואיני יודע לעקוף אותו או למזער אותו. אבל נר לרגליי דבריו של בעל חוות יאיר (שכמובן רק מצטט): אהוב אפלטון ואהוב סוקראט אך האמת אהוב מכולם. כעת חשבתי, שאולי בכל זאת יש כיוון (שאני עדיין צריך לחדד אותו), דרך החילוק של בעל התניא ושלי בעקבותיו בין נפש בהמית (שמונעת ממוטיבציות אמוציונליות ורותמת גם את השכל לשירותן) לבין נפש אלוקית (שרותמת את הרגש לפעולות מכוח הנעה שכלית). ככל שנפנים ונעביר את מרכז הכובד לשכל, אזי גם אם נרצה לרתום את הרגש כדי להגביר כוח לכיוונים שבהם החלטנו לפעול, זו עדיין תיחשב פעולה שכלית. כלומר יש אפשרות להשתמש בהנעה הרגשית שלנו ככלי בשירותו של השכל. זה כמובן מנמיך להבות (ואולי זו קצת רמייה עצמית, כי אני יוצר התלהבות באופן מלאכותי ולא ספונטני), אבל שימוש כזה ברגש הוא אולי לגיטימי, בוודאי למי שהדבר נחוץ לו פרקטית. כל זה עוד טעון ליבון, ואכן אצטרך פעם להגדיר לעצמי את הדברים טוב יותר. אולי אפילו ייצא מזה טור. תודה על השאלה ועל הכנות.