ייעוץ‎

שלום כבוד הרב
מה שלומך? 
 
רציתי לעדכן אותך במצבי הנוכחי, ואולי תוכל לעזור במעט. 
לשמחתי השירות שלי בצבא עומד להיגמר. אכן הייתה לי חוויה מאוד מאתגרת אבל אני שמח שהיא לקראת סיום. היו לי שלבים מאוד מתסכלים, במיוחד בתור מכ, שאני לא בטוח אם בכלל היו קשורים לענייני "רוח" או פשוט תסכול מהתפקיד. אמנם אני מרגיש שתרמתי, אבל אני מאמין שתחושת התסכול שלי העידה שהצבא הוא חא המקום בשבילי. 
לפני שהגעתי לצבא בניתי על העובדה שעל אף שאני מרגיש מסופק באמונתי, מרגיש תסכול כללי, במהלך 3 השנים הקרובות לבטח אצליח להתקדם, "לברר" את הדברים ולצאת לעולם עם השקפה ברורה, שמח וטוב לבב. 
אך לא כך קרה- אני אשתחרר מהצבא, ואיני מרגיש שהצלחתי לעמוד במשימה. אמנם, איני יכול להגיד שלא התקדמתי כלל. יש לי עקרונות בהם אני בטוח- בחירתי החופשית, עצם מודעותי, מסתורין כלשהו שקיים מעבר לחומר- ולקח לי זמן להגיע לבטחון מספק גם בתחומים הללו. אני גם שמח בהיותי ביקורתי, בעובדה שאני מרגיש שאני חותר לאמת ולא עושה דברים "סתם כך".
אך מעבר למה שציינתי, איני מרגיש יותר מדי וודאות. קשה לי עם תפילה, קשה לי עם הקפדה במצוות, קשה לי גם עם ההשקפה-ולא מתוך עצלות (לפחות כך אני רוצה להאמין).  לא שאין כלום, לא שאיני מרגיש שהתורה מעדנת אותי, מטהרת, יוצרת אישיות שאינה נשלטת ע"י תאוות (על אף שיסלח לי הרב, אבל גם באמונות כמו בודהיזם מצאתי שגם שם הגישה היא כזו של תיקון האישיות, ניתוק מהישגים חומריים ודברים שנראים אמיתיים גם לעניות דעתי),  שיש בעם שלנו דברים יחודיים, אבל עדיין איני מרגיש שזה מספיק. לא מספיק בשביל להרגיש שלם לגמרי עם קיום כל ההלכות, לראות בצורת החיים שלנו את צורת החיים האולטימטיבית. וזה לא פשוט לחיות בצורה כזו, שמרגישים שאולי "זה לא זה". ולא בתור ספק כרוני, שעל כל דבר אפשר להגיד "ואולי לא?", משם אני מרגיש שהתקדמתי טיפה. אלא באמת מתוך תחושת חוסר חיבור אמיתי. והייתי רוצה שצורת החיים שבה אני דוגל תהיה כזו ש"אני חתום עליה", ובכך מרגיש ביטחון ושמחה בקיומה. 
ואין הדבר אומר שיש דרך חיים אחרת שדווקא היא טובה יותר, ושאזרוק הכל ואעבור אליה. אני פשוט מביע את הקושי שלי בצורת החיים הנוכחית. כי מה שאבחר, ארצה לעשות זאת בלב שלם, מתוך הבנה שזה הדבר האמיתי והנכון לעשות. ולא מתוך תחושה מאולצת, ש"אין מה לעשות, זה חלק מהיהדות ולכן גם את זה תעשה", אלא מתוך רצון אישי ואמונה שאכן פעולותיי תורמות. 
ובשלב זה אני קצת מפחד ומתוסכל. הנה אני משתחרר בקרוב, בן 22, מתחיל ללמוד באוניברסיטה, כבר בגיל שבו אפשר להתחיל לחפש אישה, ועדיין המצב מקרטע. אם לא עכשיו אימתי? כמה זמן אאלץ להיות במצב ביניים כזה? האם לעולם אאלץ לעשות דברים ולחיות חיים שלא מתוך הזדהות? 
אני גם מרבה לקרוא, לאו דווקא ספרי קודש, כי הרגשתי שלפעמים קריאה כזו מתסכלת אותי עוד יותר. מנסה להרחיב את אופקיי בנושאים שונים. אמנם הספרים מחכימים, אך איני יודע עד כמה הם תורמים בבעיות שציינתי. 
אני גם מנסה להשליט גישה יותר אופטימית בחיים שלי, אבל לעתים המצבים האובייקטיביים מקשים עליי, ובנוסף גם שיטה זו לא כ"כ עונה בסוף על בעיותיי (לפחות במה שאני מאמין שתלויות בעיותיי). 
 
אשמח אם תוכל לייעץ לי איך ניתן להתקדם מכאן הלאה. איני בשלב של ספקנות כרונית, שאיני יכול לדעת כלום, אבל מעבר לעקרונות בסיסיים איני מרגיש שאני חש מספיק הזדהות שאוכל על ידה לחיות חיי תורה ומצוות. איך אפשר להתקדם מכאן הלאה? להרגיש חיבור אמיתי? 
 
תודה רבה 
שבת שלום