לגבי שחרור עבדו של רבי אליעזר
שלום הרב,
במסכת ברכות דף מז עמוד ב כתוב:
אמר רבי יהושע בן לוי: תשעה ועבד מצטרפין. מיתיבי: מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה; שחרר אין, לא שחרר לא! – תרי אצטריכו, שחרר חד ונפיק בחד. והיכי עביד הכי? והאמר רב יהודה: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר: לעלם בהם תעבדו! – לדבר מצוה שאני. – מצוה הבאה בעבירה היא! – מצוה דרבים שאני.
חלק מהמפרשים אומרים ששחרור עבד לצורך מצוה או לצורך עצמו לא נאסר. אבל אז קשה למה הגמרא אומרת "מצוה הבאה בעבירה היא". מפרשים אחרים טוענים שמצוות רבים דוחה מצוות יחיד (ואפילו לאו). אבל אז קשה מדוע הדבר לא נפסק להלכה, שהרי אף פוסק לא יתיר לעבור על לאו דאורייתא ליחיד כדי לקיים מצווה דרבנן של רבים (אולי חוץ משחרור עבד כנעני, וגם בזה אני לא בטוח).
איך לדעתך נכון להבין את שלושת השלבים האלו במהלך של הגמרא:
- לדבר מצוה שאני
- מצוה הבאה בעבירה היא!
- מצוה דרבים שאני
בברכה,
שלום רב.
ראשית, הרמב"ם ושו""ע הביאו שלכל מצוה מותר, ולאו דווקא מצוה דרבים. וכן משמע בתוס' על אתר. והרא"ש שם כלל לא גרס את הקושיא האחרונה בגמרא.
את קושייתך כבר הקשו על הרמב"ן (גיטין לח ע"ב) שכתב שבמקום מצווה אין כלל איסור (ראה מג"א סי' צ סק"ל וטורי אבן חגיגה ב ע"ב), וכבר תירצה החת"ס על גיטין שם, ואותו תירוץ באג"מ או"ח א קפח: שאין ערך בקיום ונקדשתי אם המחיר הוא לעבור על העשה. ממילא אין הצדקה לשחרר את העבד וממילא לא בטל האיסור. השחרור מותר אם נעשה לצורך, אבל צריך שיהיה לו ערך נטו כדי להצדיק זאת. וראה באג"מ שם שהסביר את שלושת השלבים בגמרא בצורה זו: רק בעשה דרבים יש ערך נטו שמצדיק ביטול עשה של "לעולם בהם תעבודו".
והר"ן בגיטין הוכיח מדין זה שאין ממש עשה של "לעולם בהם תעבודו".
מתרצים שזה היה שבת זכור ואז זה דאורייתא
לא רואה שום צורך בתירוץ הדחוק הזה. אני גם לא בטוח שגם את"ל שקריאת זכור מה"ת גם הצורך בעשרה בזכור הוא מדאורייתא.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer