למה דייויד יום לא גווע ברעב?
לכאורה זה שמצויה אצלו תחושה של רעב לא אומר שהוא צריך לאכול, נכון? אז למה הוא המשיך לאכול אחרי שגילה את כשל המצוי-ראוי?
ראשית, הוא לא אוכל כי כך ראוי אלא כי בא לו. לא כל החלטה היא ערכית.
שנית, אם לא אוכלים אז גם מתים ולא רק נותרים רעבים. למות זה רע ויש ערך לשמור על החיים.
יום לא היה מסכים שאם לא אוכלים אז מתים. (אני יודע, השאלה הייתה בהקשר של מצוי-ראוי, אבל באמת היה ראוי לו למות ברעב בגלל הסיבתיות והאינדוקציה)
לזה אני מסכים, אבל שוב רק חלקית. הוא אכל כי בא לו ולא בגלל היסקים. כתוצאה מכך )מה שהוא עצמו לא בהכרח מודה לזה( הוא גם לא היה מת.
דייויד יום לא אכל. כיצד אתה מסיק מהעובדה שהוא חי – שהוא גם אכל? (זה כשל הסיבתיות).
מדוע שלא תענה בפשיטות שהוא מודה שיש סבירות שיש קשר תוצאתי, הוא טען שאין קשר מוכח.
אהרון, הערה יפהפייה, אבל לדעתי לא נכונה.
אני כמי שיודע שיש קשר סיבתי יודע שאם הוא חי הוא אכל. ולכן אני שואל את עצמי מדוע דייויד יום אכל? זו לא טענה כלפיו על חוסר עקביות אלא שאלה מבחינתי איך אני מפרש את מה שהוא עשה.
משה,
מהו קשר תוצאתי: גרימה או קורלציה? הוא כופר בקיומה של גרימה וטוען שזו פיקציה של המחשבה שלנו.
הוא כופר בגרימה או טוען שאין ראיה?
בגלל שאין ראיה הוא כופר בזה (הוא היה אמפיריציסט).
לא הבנתי. גם לאמפריציסט אסור לאכול מספק קל שמא בכל זאת אף שאין ראיה זה כך?
לא אסור לו, אלא אין טעם. הוא באמת חושב ברצינות שאין שום סיבה לחשוב שכוח הכבידה באמת נכון (לדוגמא). אם הוא היה מודה שיש סבירות מסוימת, הוא היה הופך לרציונליסט (לא-אמפיריציסט)
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer