משבר אמוני על רקע תפילות שלא מתגשמות‎‎

שלום הרב,

אני בן 33, רווק, מנסה המון שנים להתחתן. ללא הצלחה.
 
כל הניסיונות להצליח בתחום הזה מורכבים מניסיונות גשמיים כפגישות, וכטיפולים/אימונים/ייעוצים שעליהם הוצאתי כסף רב, ומאידך גם רוחניים כלימוד תורה, שמירת מצוות וכמובן –  תפילות, והמון.
 
עקב השנים הרבות ללא ישועה, הבדידות וגם משבר הקורונה שהביא איתו ריחוק מבתי כנסת, רמת האדיקות הדתית שלי ירדה באופן חד מאד. 

אני חושב שאני כבר אדם לא מאמין.
 
ואני אפרט:
אני חושב שאני אדם שלא מצליח להסתדר עם אמונה. אני רוצה "לדעת" דברים, ולא להאמין בהם.
אמונה בעיני היא משהו לא מוחשי, רחוק, ועם ספקות גדולים, שכל הזמן צריך לחזק אותה בדיבורים יפים כדי להשאיר אותה בחיים.
ידיעה היא משהו מוחלט, לא צריך לחזק אותה כי היא עובדה שרירה וקיימת, לא משנה מה.

הדת שלנו היא דת שהמרכיב האמוני בה הוא ברירה יחידה. (אני לא רואה אופציה אחרת, ייתכן ויש?).

ואני לא מצליח להיות אדם מאמין.
זה מתבטא בזה שכשאני מתפלל שנים ואני רואה שהישועה לא באה, אני מתרחק מהדת. כלומר רמת האדיקות אצלי היא דינמית ולא סטטית. כשאני רואה שהישועה לא באה, אני מתחיל לתהות, אולי לאלוהים לא אכפת ממני וזה ממשיך להקרין על תחומים אחרים. אני בעצם שם לב לזה שתפילות באופן כללי, לא עובדות. כלומר גם אם אני אתפלל ברצף כל חיי על משהו מסויים, זה לעולם לא יקרה. לא משנה כמה התכוונתי. לא משנה כמה מצוות אני מקיים וכו'. ומכאן הכל קורס כמו מגדל קלפים. התרחקתי לגמרי. כשאני חושב על זה אחורה, אני לא מצליח להיזכר במקרה אחד שבו התפללתי על משהו והוא התגשם.

כשאני מוסיף להסתכל על הסביבה שלי, אני רואה הרבה מאד אסונות. בעיקר לאנשים מאמינים (אסון מירון לדוגמא). לכאורה, אנשים אלו התמידו והתאמצו לעבוד את ה' כל חייהם, וכך הוא גמל להם….  אפשר לומר שהשאלה הנצחית של "צדיק ורע לו" נמצאת בבסיס השאלה שלי, ביתר שאת.

כשאני מסתכל על אנשים אחרים במצבי (רווקים דתיים), אני כמעט רואה תמיד שרמת הדתיות שלהם לא משתנה. נראה שהוויות החיים לא משפיעים עליהם. גם אם הם נשארים רווקים שנים רבות ומתפללים על זה ללא הרף, הם ימשיכו להישאר ברמתם הדתית הגבוהה ושום דבר לא יזיז אותם מזה. הם אינם קושרים בין התפילה לבין קבלת דבר בתמורה, בעוד אני כן.

ואני כן מחפש לקבל משהו בתמורה. גם כי אני חושב שאם התאמצתי אז מגיעה לי תמורה (יחסי תן וקח) וגם כי אני תופס את החיים הדתיים כדבר מאד קשה. קשה לי עם מצוות, קשה לי עם תפילות והמאמץ הכרוך בהתכוונות על כל מילה. קשה לי לוותר על הנאות שאני אמור לוותר עליהן כי זה מפריע למישהו שם למעלה. בעיקר אני חושב שרוב התשובות שאני מקבל על כל מיני דברים בהלכה, הן תמיד דחוקות ולא מספקות. כמעט תמיד ישנה תשובה של ברירת מחדל על ש"איננו מבינים חשבונות שמיים". התשובה הזו אינה מקובלת עלי כלל וכלל. אני דוחה אותה בשאט נפש.

ואני שואל למה זה ככה? אני חושב שאני פשוט בן אדם שאמונה היא מושג שלא מתאים לו. אני חייב רק לדעת דברים באותו ובמופתים כדי שהם ייחרטו על ליבי (או יותר נכון מוחי).

אם אמונה היא לבחור באופן עיוור, אז אינני מסוגל.

מצד שני אני רואה גם הרבה דברים יפים ביהדות.
אני אוהב את התמימות של הילדים ושל הבנות. אני אוהב את השקט שהשבת מביאה איתה.
אני אוהב את המידות הטובות שהדת מדברת עליהן.

אני שואל, מה עושים מכאן והלאה? האם נגזר עלי תמיד "לחזק" את עצמי גם אם אינני מסוגל להאמין באמת? הלעד אחיה ברמה דתית משתנה ולא קבועה?

תודה, וסליחה על האריכות.