חיפוש אחר אלוהים בעולם

עשור ל’באר’ – תשע”ג

מצאתי את זה באיזה בית קפה, בערך בתקופה שהייתי בבאר.

אני כבר לא זוכרת מה הרגשתי באותו הרגע, מה העסיק אותי באותם הימים,

ואיפה ליבי היה נתון כשעיניי נחו על פיסת הנייר הזו.

הייתה שם ערימה, לקחתי אחת והכנסתי לארנק.

פעם בכמה חודשים היא צצה ופוגשת אותי, השאלה הזו.

מתוך היומיום אני נשלפת לעמוד מולה, קטנה ותמה.

וכל פעם, משהו אחר בפי.

יש ימים שאתריס, ארקע בשתי רגליי נוכח הקביעה המשתקת.

 ויש שאקבל את הדין בהכנעה, אפשוט את שתי ידיי לקבל קצת מֶתֶק וודאות.

יש שאהיה בדיוק בדרך למצוא,

ויש שכאשר אבדתי, אבדתי.

כל היודע דבר על מקום הימצאו,

כל היודע דבר.

מה אני בעצם שואלת, ואולי קצת הגזמתי בבקשה לתשובה, אך נראה לי שאין אדם שלא נמלא

במשהו נוכח המפגש עם אמירה כזו. החיפוש, כנראה תמיד יהיה מנת חלקנו, והתשובה?

אודיה, באר ה'

בס"ד

תשובה לאודיה

מיכי אברהם

מכוח צורת החשיבה ונטיותיי האישיות לכיוון הפילוסופיה והלוגיקה, התשובה הראשונה שעולה בדעתי לשאלתה של אודיה מצויה בספירה הפילוסופית. מה יותר מתבקש מלהציע הוכחה כזו או אחרת לקיומו של אלוקים (ואכן לדעתי יש הוכחות טובות מאד לכך), ולסיים בזה. אבל תחושתי בקריאת דבריה היתה שהמצוקה שבאה לידי ביטוי בדבריה אינה נעוצה בשאלת ההוכחה, או במישור האינטלקטואלי בכלל, אלא יותר במישור הקיומי. היא מצפה שהקב"ה יתגלה או ייצור קשר כלשהו איתה/איתנו. שיפסיק להסתתר ולהיעלם בשפרירי חביון.

אז מה עושים עם שאלה טובה וכנה כזאת? היכן מוצאים את הקב"ה? כמו יהודי, אענה על שאלה בשאלה: כיצד היינו מצפים שהוא יתגלה אלינו, או ייצור עמנו קשר? האם אנחנו מצפים לניסים גלויים? או לדיבור כלשהו שלו איתנו, בבחינת "מי יתן כל עם ה' נביאים"? בגילה של אודיה הסתובבתי לא מעט עם הציפייה המקבילה לזו שלה: מי יתנני מעט וודאות? מדוע אנחנו נדונים לספק ולהחלטות ופעילות בתנאי אי וודאות?

שאלה נוספת שעלינו לשאול את עצמנו: האם באמת המשימה מוטלת כולה על "כתפיו" של הקב"ה? אולי הוא מצפה לאיתערותא דלתתא, ואז הוא יקיים בנו "כמים הפנים לפנים"? השאלה הזו היא לא פחות קשה ונוקבת: מה אנחנו עושים כדי ליצור את הקשר הזה עם הקב"ה? חשוב להבין שכאן מתחדדת עוד יותר ההבחנה שהוזכרה למעלה בין הקושי הפילוסופי לקושי הקיומי. אם הקושי של אודיה היה במישור הפילוסופי, אדם שאינו יודע אם באמת יש אלוקים, אז באמת סביר להניח שהמשימה מוטלת על הקב"ה ולא על האדם. כל עוד איני יודע שהוא קיים, לא סביר שהוא יכול לצפות ממני למשהו, או להטיל עליי משימות. אבל אם הקושי הוא קיומי, אזי הוא מתעורר בתוך מסגרת פילוסופית ואקזיסטנציאלית של אמונה. גם אם אני מאמין במישור הפילוסופי, עדיין אני מצפה לקשר עם הקב"ה, או להתגלות שלו אליי. אבל כאן באמת חשוב לוודא שגם אני עושה את המוטל עליי כדי שיתקיים קשר כזה. כמו שאמרו רבותינו ז"ל: לטנגו צריך שניים (שם, שם). ובכל זאת, היכן מוצאים אותו? גם אם המשימה מוטלת עליי, מה עליי לעשות?

הרמב"ם מקדיש את פרק א מהלכות עבודה זרה שלו לתחילת התפתחות תופעת העבודה הזרה, ולאחר מכן לתיאור (שלקוח ממדרשי חז"ל) של אברהם אבינו שמגלה את האלוקים. בגלל חשיבות הדברים לענייננו אצטט כאן את כל הפרק:

א. בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם, אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך, כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים, וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה, הוא שירמיהו אומר מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא, כלומר הכל יודעים שאתה הוא לבדך אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא.

ב. ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהאל צוה ואמר להם עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים והקריבו לו ונסכו לו כך וכך ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ, ומודיע להם צורה שבדה מלבו ואומר זו היא צורת הכוכב פלוני שהודיעוהו בנבואתו, והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות ומתקבצין ומשתחוים להם ואומרים לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה וראוי לעובדה וליראה ממנה, וכהניהם אומרים להם שבעבודה זו תרבו ותצליחו ועשו כך כך ואל תעשו כך וכך, והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל או המלאך דבר עמהם ואמר להם עבדוני בכך וכך והודיע להם דרך עבודתו ועשו כך ואל תעשו כך, ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות, וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהשבע בשמה, והחכמים שהיו בהם כגון כהניהם וכיוצא בהן מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר, ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו.

ג. כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם, ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו, ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה', עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים, וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן, ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו, כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה. +/השגת הראב"ד/ ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. א"א יש אגדה בן שלש שנים שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי מנין עקב.

תהליך התיקון שהרמב"ם מתאר כאן מתחיל במסקנה אינטלקטואלית של אברהם אבינו בדבר קיומו של אלוקים שברא ומנהל את העולם. משעה שאברהם מגיע למסקנה הפילוסופית שלו, הוא מתחיל להפיץ את האמונה ולשמש בעצמו צינור לקשר בין הקב"ה לעולמו. הוא מייעד לכך גם את צאצאיו וצאצאיהם, בבחינת "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה  ומשפט". הקב"ה אמנם מתגלה אליו, אבל הרמב"ם כמעט לא מזכיר זאת. זה כנראה לא ממש חשוב. בהמשך התהליך נעשה לו נס, שזהו סוג של התגלות. אבל הדגש כולו הוא על מה שעשה אברהם, ולא על חלקו של הקב"ה בתהליך. כך מתחילה השרשרת שניזונה מאברהם אבינו, "אביר האמונה" בפיו של הפילוסוף הדני סרן קירקגור, דרך יצחק ויעקב בניו, משה רבנו והנביאים (שזוכים לגילויים מאד אינטנסיביים של הקב"ה), דרך חכמי תורה שבעל פה, ועד ימינו אלה.

אבל לאורך השרשרת הזאת מתרחש עוד תהליך, שבמובן מסויים הוא במגמה הפוכה. אם בימים קדמונים הקב"ה היה מדבר עם האבות ועם הנביאים, מתגלה אליהם ומחולל להם ניסים, הרי שבדורותינו (בעיקר מאז תום הנבואה) הדבר כבר לא קיים. לא בכדי חז"ל מסבירים שמגילת אסתר, שנכתבת בעידן של תום הנבואה (סוף גלות בית ראשון תחילת בית שני), קרויה על שם ההסתר ("ואנוכי הסתר אסתיר פני"). זהו חלק משורשיה של המצוקה שמביאה אותנו להתנתק מהקב"ה. הוא לא קיים בעולמנו, כי הוא כבר לא מתגלה. אנחנו שואלים כל הזמן: איפה הוא? ולא מקבלים מענה. אמנם ההתנתקויות בנות ימינו לא נעשות לכיוונים הפגאניים שהיו נהוגים בעידנים שמתאר הרמב"ם, אבל נראה שהתהליך הוא דומה. אם אין לנו ניסים והתגלויות, אזי הקשר עם הקב"ה ניתק. התחליפים שלנו אינם אלילי עץ ואבן, אבל מצאנו לנו אלילים אחרים.

מה פשרו של התהליך הזה? מדוע ככל שההיסטוריה מתקדמת הקב"ה מתנתק מן העולם שברא? יהודים רבים מצפים לחזרת הקשר לקדמותו, שיתגלה ויזריח עלינו את אורו, ושהוא ישוב להתקשר איתנו וכמובן גם יחזיר לנו את הנבואה. אבל כבר אמרו חז"ל "אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד", ו"עולם כמנהגו נוהג". אם כן, למרבה הפלא נראה שגם בימות המשיח האוטופיים להם כולנו מצפים, לא צפוי שינוי במישור הקשר עם הקב"ה. הניתוק או ההסתר בו אנחנו מצויים, כנראה אינו רע כל כך ונראה שזה לא אמור להשתנות.

אם יורשה לי להציע פרשנות מחודשת לתהליך הזה, דומני שהדבר נובע דווקא מהתעלותו והתקדמותו של העולם. אנשים בעלי חשיבה פרימיטיבית נוטים לחשוב שהניסים וחריגות מהטבע מצביעים באופן ברור וחד על יד ה'. לכן בחברות פרימיטיביות נוטים לקשור הופעה אלוקית עם שידוד מערכות הטבע, וידועים דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא שכופר במושג טבע וטוען שהכל בעולמנו הוא ניסים. אבל את אותם דברים של הרמב"ן ניתן לפרש באופן הפוך לגמרי: גם מה שאנחנו קוראים טבע הוא נס. לא בגלל שאין חוקי טבע, ולא בגלל שאנחנו אמורים לכפור בחוקי הפיסיקה, הכימיה והביולוגיה, אלא להיפך: בגלל שההתנהלות הטבעית והקבועה לפי חוקי הטבע, מצביעה על הנהגת הקב"ה בצורה עוד הרבה יותר ברורה מאשר ניסים.

התנהגות ניסית מבטאת כאוס. כשאין חוקים בעולם, אז העולם הוא אקראי ושרירותי. המדע המודרני מאופיין בכך שהוא בוחן את ההתנהלות הרגילה והטבעית של העולם ולא את התופעות החריגות. הוא מחפש את החוקיות ולא את החריגות ממנה. תופעה חריגה מעניינת את איש המדע רק כאתגר לתיאוריה ולחוק הכללי. זהו חלק מאותו תהליך התבגרות שעברנו מאז ימי קדם. דווקא כאשר העולם מתנהל על פי חוקים קבועים אנחנו יכולים לראות שיש מי שמנהיג את הגלגל (בניסוח של הרמב"ם לגבי אברהם אבינו). התנהלות על פי חוקים פירושה הוא שיש מנהל ומחוקק. התנהלות כאוטית מבטאת דווקא חולשה של המנהל, אם בכלל, שכן הוא עצמו אינו יכול לנהל את העולם באופן מסודר ושיטתי ולכן הוא נזקק להתערבות מתמדת. יתר על כן, זה  מצביע גם על חולשה שלנו, שכן הקב"ה לא מוכן לתת לעולם ולנו בתוכו להתנהל בצורה עצמאית, והוא נאלץ להתערב כל הזמן ולנהל את העולם במקומנו.

בימי קדם, ואצל רבים גם כיום, התחושה היתה שכדי להיות אדם מאמין עלינו לדחות את הטבעי, ובודאי את ההבנה השיטתית שלו. תיאוריה מדעית (כמו המפץ הגדול או האבולוציה, או הפסיכולוגיה, או חקר המקרא והתלמוד) נראית לרבים כמאיימת על האמונה ועל ההנחה שאלוקים הוא שמסובב את הגלגל. אבל זו חשיבה ילדותית. בחשיבה המודרנית אנחנו יכולים, ולכן גם מצפים מאיתנו, להבין שההיפך הוא הנכון: חוקי הטבע מגלים את יד ה' ואת היותו של העולם מנוהל ותכליתי. חקר הטבע מגלה את האלוקות ולא מסתיר אותה. התבגרנו, ואנחנו נדרשים לחשיבה מבוגרת יותר. אלוקים לא ייתן לנו יד ויוליך אותנו בעולם הכאוטי שלו. הוא ברא חוקים, הוא קבע נורמות וערכים, ומי שיתנהל על פיהם ובמסגרתם, יגלה את האלוקים בצורה מבוגרת יותר. ככל שהוא נדרש יותר להופיע, משמעות הדבר היא שאנחנו עדיין תלותיים, עדיין לא התבגרנו. כדי שנתנהג יפה המורה צריך להיות בכיתה.

הציפייה להתגלות ניסית של הקב"ה היא ציפייה שנובעת מחשיבה שכבר אבד עליה הכלח, ואם לא – עלינו לאבד אותה במו ידינו, ומהר. כיום אנחנו נדרשים לחשיבה מבוגרת יותר, שמבינה שאם יש חוקים יש מחוקק, ושהחוקים הם הם הביטוי של המחוקק בעולמנו. אדם מבוגר לא צריך ניסים כדי להבין שהוא עומד מול האלוקים. כמו שאדם מבוגר יכול להבין שההפשטות המדעיות מתארות מציאות, על אף שאף אחד לא ראה אותן באופן ישיר.

הקב"ה צמצם את עצמו כדי להשאיר לנו מקום. כדי שלא נישען רק על אבינו שבשמים, כמאמר הסטיקר המעוות ומרפה הידיים הזה. הורה טוב אמור לתת לילד שלו, לפחות כאשר הוא מתבגר, לפתח עצמאות, ולהשתחרר בהדרגה מהתלות הילדותית בו. ישעיהו לייבוביץ כתב לא פעם שניסים לא החזירו אף אחד בתשובה. הדוגמה הבולטת ביותר שהוא מביא היא שמייד אחרי מעמד הר סיני נפלנו לחטא העגל. זוהי תוצאה של אמונה ילדותית. ילדים שמאמינים ועובדים רק בגלל המשמעת ומכוח הנוכחות של המורה, חוטאים מייד כשהוא לא נמצא.

זוהי משמעות התהליך ההיסטורי של 'הסתר הפנים'. זה אינו הסתר אלא גילוי גדול. הקב"ה לא רוצה שנפתח תלות, אלא שנעמוד על רגלינו שלנו. הוא רואה בנו בוגרים יותר מאשר בדורות הקודמים, ומאנשים בוגרים הוא מצפה לא להיזקק לניסים וחריגות מהטבע. בכך הקב"ה מוסר לנו מסר חשוב: אמונה בקב"ה אינה אלטרנטיבה לחיים בעולם, אלא היא משמעותו של העולם הרגיל בו אנחנו חיים. להיות מאמין אין פירוש לחיות בעולם אחר. לא ניתנה תורה למלאכי השרת. זהו העולם בו אנחנו חיים, ולתוכו יש להכניס את הקב"ה. דתיות אינה אלטרנטיבה לחיים, לרציונליות, לטבעיות, אלא היא יסודם של כל אלו. דומני שזוהי המשמעות של הסיפור החסידי על הרבי מקוצק, שכששאלו אותו היכן נמצא האלוקים, הוא ענה: איפה שנותנים לו להיכנס.

חז"ל אומרים שבדורות שאחרי הנבואה, הנבואה ניטלה מהנביאים וניתנה לחכמים. משמעות הדבר היא שהקשר עם האלוקים הוא משימה שמוטלת בעיקר עלינו ולא עליו. המשמעות שניתן לחיינו ולעולם שלנו, עד כמה שנבין את העולם וננהל אותו בעצמנו בצורה הנכונה והטובה יותר, כך יעמיק הקשר שלנו כאנשים מבוגרים ורציונליים עם האלוקים. קשה להיות מבוגר. זה מתסכל, וזה דורש ומטיל אחריות. לפעמים זה מייאש, ולפעמים זה מוביל להתרסה ולרקיעת רגליים. אנחנו מחכים לקצת וודאות, והיא לא ניתנת לנו. אדם מבוגר אמור להתנהל בעולם כפי שהוא, ולא לצפות למישהו שיחליף אותו, או שיוליך אותו יד ביד וינהל אותו.

שנים רבות היהודי המאמין היה פאסיבי (בניגוד לנצרות הפרוטסטנטית, שלמרבה האירוניה דווקא בתפיסה דטרמיניסטית היא קוראת לפעלתנות ולקיחת הגורל בידיים, וכמובן בניגוד לחילוניות). לא פלא הוא שחזרתנו לארץ נעשתה בידי אנשים לא מאמינים ברובם. הלקח הוא שעלינו לרענן את האמונה שלנו. להאמין פירושו להבין, לעמוד על רגלנו, להיות אוטונומיים ורציונליים, להסיק מסקנות ולפעול על פיהן. לא לתת לתסכולים לשתק אותנו, ולא לצפות לאיזה אב זקן בשמים שיחליף לנו את העולם ה'אכזר' שבתוכו אנחנו נדונים לפעול.

תשובתי לאודיה, אם כן, היא שאלוקים נמצא בכל דבר עליו אנחנו מסתכלים. אין לו צורך ורצון להתגלות, כי הוא מתגלה לפנינו כל העת. בעידן של האנושות הבוגרת ההתגלות הזאת לא נעשית דרך ניסים ואירועים טרנסצנדנטיים, אלא התגלות דרך החוקים וההתנהלות הטבעית, ודרך הנורמות והערכים שהוא נתן לנו בתורתו. אלו שלא רואים זאת, נדרשים פשוט להתבגר. ואלו שכן רואים זאת, בודאי לא צריכים להתרפק על רומנטיקה ילדותית של קשר ניסי עם הטרנסצנדנטי.