ספרים חיצונים

בנוגע לסעיף ג אמליץ לרב ולקוראים לראות את ההרצאה הזאת https://youtu.be/9KVuSxDteaA

מעניין אותי מאוד מה הרב יחשוב על זה (כי יש אפשרות שחז"ל טעו טעות הלכתית חמורה)

אני מבין שמדובר בהרצאה של רחל אליאור. היא כבר נדונה כאן בעבר.

יצא לי להחליף כמה מילים עם פרוספור דוד הנשקה על ספרה של אלאור בנושא (ההרצאה מבוססת עליו) והוא אמר לי שהדעה בו נחשבת הזויה בקרב רוב חוקרי התופה דנן וכבר פ' בצלאל בר כוכבא (שלא חשוד על שמירת מצוות ח"ו) שנחשב מומחה לנושאים אלו הרבה יותר כתש אותה לחלוטין במאמרו פה:

https://www.google.co.il/url?sa=t&source=web&rct=j&url=https://www.tau.ac.il/sites/tau.ac.il.en/files/media_server/imported/508/files/2014/10/%25D7%2591%25D7%25A8-%25D7%259B%25D7%2595%25D7%259B%25D7%2591%25D7%2590-%25D7%25AA%25D7%2593%25D7%25A4%25D7%2599%25D7%25A1.pdf&ved=2ahUKEwi0mcjih9fYAhXDPFAKHf0zBrcQFjABegQIExAB&usg=AOvVaw1PReVPF0qTUq55FdBNx0PX

אם אין לך זמן להתעמק לפחות קרא לפחות את הפיסקה הפותחת את הביקורת ותבין כמה הדברים נחשבים מופרכים בקרב אנשי המקצוע (הרב מיכי כנל ממליץ לרפרף על ההתחלה כי זו שאלה נפוצה).

ההבדל שבר כוכבא לא מעלה הרצאות ליוטיוב והיא כן. זה כבר הפך להיות תופעה בשנם האחרונות – חוקרים שהדעות שלהם נחשבות לא מקובלות מעלים הרצאות ליוטיוב (או מוציאים ספרי "מדע" פופולרי בנושא) שלאנשים שלא למדו את הנושא לעמוק נשמעים מאוד מרשימים והם מקבלים רושם מוטעה כאילו דעתם מוכחת באותות ובמופתים ולא היא.

אכן, עושה ממנה קציצות מקוצצות. מעמיד בפרופורציה בריאה ומאוזנת כל מיני קביעות של "מדעי הרוח".
גם הערתו על יחסי ציבור ביוטיוב ראויה לתשומת לב. הדברים הללו נכונים גם בחקר האבולוציה, ששם כל המיליטנטי מחברו ידוע מחברו ונחשב מחברו. הדעות השקולות והמאוזנות שרווחות בין חוקרים שלא רצים ליוטיוב – לא קונות שביתה בציבור הרחב.

תודה על המאמר M. משום מה חשבתי שזה קונצנזוס

עוד מאמרי ביקורת טובים:
https://www.haaretz.co.il/misc/1.858306
https://faculty.biu.ac.il/~testsm/elior.html

מאמרי ביקורת נוספים מובאים בערך שלה בויקיפדיה

בס"ד י"ג בטבת תשפ"א

כשם שכיום, מי שרץ לפרסם את דעתו 'בחוץ' בוא מי שאין דעתו מקובלת ב'בית המדרש האקדמי הממוסד' – כך היה בימי בית שני. מי שדעתו היתה נשמעת בבית המדרש הפרושי (שהיה מקובל על רוב העם, כעדותו של יוספוס), הקפיד שלא לכתוב דברים שבעל-פה. רק אחר החורבן שחדלו המפגשים של כל החכמים בשלושת הרגלים – החלו לנסח גם הפרושים את משנתם בחיבורים שנועדו לשינון.

רובה ככולה של 'ספרות בית שני' היתה של חוגים מחוץ לבית המדרש הפרושי – צדוקים בייתוסים ואיסיים, אנשי האליטה של הכהנים ויהודים הלניסטים, ראשוני הנוצרים ועוד ועוד – שלכולם לא ראו איסור בכתיבת טקסטים מחוץ לכתבי הקודש.

לא פלא שברחבי ספרות חוץ-פרושית זו אין בדל של איזכור, לא לאנטיגונוס איש סוכו, לא יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, לא שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי, לא הילל ושמאי, לא יונתן בן עוזיאל ולא רבן יוחנן בן זכאי וחמשת תלמידיו. היחידים הנזכרים הם שמעון הצדיק (הנזכר ע"י בן סירא), אולי שמעיה ואבטליון הם סמאייאס ופוליאון הנזכרים ע"י יוספוס, ורבן גמליאל הנזכר הן ע"י יוספוס והן ע"י האונגליון.

יהדות בית שני היתה מקוטבת. אחרי החורבן, בטל כוחם של הצדוקים והאיסיים. הנוצרים נפרדו מכלל ישראל ומשכו אחריהם חלק מהיהודים ההלניסטים. גם הטבח ביהדות אלכסנדריה בימי טראיינוס דלדל מאד את היהדות ההלניסטית, ובסופו של דבר נשארו הפרושים ככוח המוביל את היהדות.

בברכה,, ירון פיש"ל אורדנר