עציץ נקוב ושאינו נקוב

כמו שהרב מציין זה לא בהכרח "טעות", הרי חז"ל קסעו לפי הנסיון האגרונומי שלו, אבל ודאי שזו הלכה שנקבעה לפי מידע הרבה יותר מצומצם משלנו, וזו הסיבה שנלקחו בחשבון פרמטרים מעטים בלבד, וכיום אננו יכולים להשוות ולהיכנס להרבה יותת דקויות. זה דומה לכללים של תערובות (כלי שני, דבר שמן מתפשט למעלה). השאלה היא האם רק בהלכה שהתברר שיש בה טעות מדעית יש לבטלה, או שמא גם כשאין טעות עלינו לחדד את גדריה לפי המידע שמתחדש. למה שנקבל דווקא את הגדרים שחז"ל קבעו? (יש מי שטען לי שכיוון שההלכה נקבעת לפי המציאות האנושית ולא המדעית, ממילא יש ייתרון לקביעתם של חז"ל שנקבעו לאור הנסיון האנושי ולא לפי תגליות מדעיות, כיום קשה לנו להגדיר מהי ידיעה אנשוית ומהי ישיעה מדעית, אך איני משוכנע בזה כי גם חז"ל קבעו לפי המידע שעלה מנסיונם).

טענתי יותר פשוטה. יש לתלמוד סמכות כמו לסנהדרין. כדי לשנות הלכה תלמודית בלי סנהדרין צריך להיות בטוח שהיא שגויה, שאם לא כן נכנסנו לסוגיית דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו. כאשר מידת היניקה אינה מדידה ולא ברור מה המידה הקובעת לעניין האיסור, אינך יכול לקבוע באופן ברור שההלכה התלמודית שגויה ולכן אינך יכול לבטל אותה. ברור שאם היינו קובעים את ההלכה כיום יש אפשרות שהיא הייתה נקבעת אחרת. אבל זה לא המצב.

אם כך, מניין שבכוחנו מבטל הלכות שמתבררים כלא נכונים, הרי כך הסנהדרין פירש ואין לנו כוח לשנות? אני יכול להבין שאם הם טעו בדבר שהיה אפשר לדעת בזמנם אז זו טעות ואין תוקף להחלטתם, אבל אם זו כנראה הייתה קביעה נכונה מול הידע שבזמנם כי זו הייתה תמונת העולם של האדם הסביר, יש תוקף להחלטתם ואנו צריכים מניין כדי לבטלה.

לא רואה הבדל אם הידע הזה היה בזמנם או לא. כל עוד ברור שזו טעות זוהי החלטה בטעות והיא בטלה. זה הכל.
בביטול מקח או קידושין יש שמחלקים בין מקח טעות שמבוסס על חוסר במידע שכבר היה קיים בזמן העסקה לבין ביטול מכוח אומדנא שמתבסס על מידע שנוצר בעתיד (אילו הייתי יודע שכך יהיה לא הייתי מתרצה). אבל אצלנו מדובר בידע שנכון לזמן ה"עסקה" אלא שאנשים לא ידעו אותו.