פילוסופיה

הרב, לעיתים נדמה שהצגת את "האינטואיציה" כאילו היא מקשה אחת: אם אנו נאלצים להסתמך עליה במישור אחד (למשל לוגיקה או אינדוקציה יומיומית), הרי שחייבים לקבל אותה גם במישורים אחרים (כמו מטפיזיקה, אלוהים או סיבתיות קוסמית). אבל אולי יש הבדל מהותי בין סוגי אינטואיציות שונים?

נראה שאינטואיציות בסיסיות – כמו שהשמש תזרח מחר, או שהרצפה תחזיק אותי כשאעמוד עליה – הן חלק מהמבנה הקיומי-חווייתי שלנו, כמעט בלתי־נמנעות, ולכן קשה לערער עליהן. לעומת זאת, אינטואיציות מטפיזיות – למשל שהעולם חייב להיות לו סיבה ראשונה – אינן נובעות מהתנסות יומיומית אלא מהפשטה מרוחקת, ואף חשופות מאד להטיות פסיכולוגיות כמו נטייה טלאולוגית או bias קוגניטיבי.

אם כך, למה לא לטעון שיש ספקטרום של אינטואיציות, ולא הכל נכנס לאותה קטגוריה מחייבת? כלומר: נוכל לקבל את האינטואיציות הבלתי־נמנעות שמבנות את עצם יכולת החשיבה והחיים שלנו, אך לדחות או לפחות להשהות את האינטואיציות הרחוקות והספקולטיביות יותר, שאינן באמת הכרחיות לקיומנו.

במילים אחרות: למה לקבל את התמונה הדיכוטומית של "סקפטיות מוחלטת או קבלה של כל אינטואיציה באשר היא", ולא להציע עמדה ביניים, שכמו אמפיריציזם משוכלל – מקבלת את המינימום ההכרחי אך לא מעבר לכך?

אני בהחלט לא טוען שהאינטואיציה היא מקשה אחת. מה שאני טוען הוא שמי שדוחה את האינטואיציה על הסף (כלומר לא מקבל תוצרים של האינטואיציה כקבילים) יצטרך לדחות אותה בכל התחומים. מי שאומר שיש לו אינטואיציה אחרת משלי, אבל מקבל עקרונית את תוקפן של אינטואיציות זהו ויכוח אחר ועליו לא דיברתי.
עוד אעיר שאין שום קשר לשאלת ההכרח. או שאתה מקבל את האינטואיציה או שלא. זה שאתה מוכרח לקבל משהו לא אומר שהוא אכן נכון. כמו שגם אם אלוהים הוא הבסיס היחיד למוסר תקף, זה לא אומר שאדם חייב לקבל את קיומו של אלוהים. ייתכן שאין אלוהים ואז באמת אין מוסר תקף. הרצוי והמצוי הם שני דברים שונים.