פסיקה מגמתית

שו”תפסיקה מגמתית
טירגיץ שאל לפני 6 חודשים

בעקבות תשובה זאת https://mikyab.net/posts/74707#comment-58204 ותגובתי שם.
 
רמי ריינר בספרו על רבינו תם פרק ט (ולא י”א) מצא עניין מעורר מחשבה כדלקמן. אמנם המחבר הנזכר כנראה חובב גדול של סנסציות, וזאת גם במקום שלדעתי המעיין יראה שלא דובים ולא עגבניות (למשל: רבינו תם סומך על הקליר נגד הגמרא! רבינו תם מפרש הלכה תנאית מדעתו בניגוד לפרשנות בגמרא! ועוד), אבל כדמרגלא בפומך זה שמישהו הוא פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריו.  
 
הנושא הוא מתי הבעל זוכה בנדוניא של אישתו (כתובות מז ע”א, ספר הישר חידושים לד). רש”י מפרש מחלוקת תנאים האם הבעל זוכה בנדוניא כבר מהאירוסים, ולהלכה כנראה לא זוכה, ולכולי עלמא בנישואים זוכה. רבינו תם מפרש מחלוקת תנאים האם הבעל זוכה בנדוניא מהנישואים (כשלא החזיק בנדוניא), ולהלכה לא זוכה, ולכולי עלמא באירוסים לא זוכה. ולכן רבינו תם פוסק שבעל לא זוכה בנדוניא אפילו אחרי נישואים אלא אם כבר באה לידו.
בנוסף רבינו תם תיקן את “תקנת הנדוניא” לפיה אם האישה מתה ללא ילדים בתוך שנה אז הבעל מחזיר בחזרה את מה שנשאר מהנדוניא. [ממה שריינר מביא וממה שניסיתי לבדוק נראה שכל הראשונים הולכים בשיטת רש”י, חוץ מהרז”ה שהולך עם רבינו תם (ריינר מוסיף ע”פ פרופ’ תא שמע: כדרכו) בלי להסביר מדוע].
 
אז רבינו תם עשה כאן שני צעדים “לטובת משפחת האישה” – (1) פירש את הגמרא כך שמעיקר הדין אפילו בנישואים הבעל לא זוכה בנדוניא אלא אם כבר באה לידו. (2) אפילו אחרי שבאה הנדוניא ליד הבעל תיקן רבינו תם תקנה שהבעל יחזיר את הנדוניא אם מתה האישה בלי ולד בתוך שנה. ובתוספות מתועד שרבינו תם עשה מעשה לפי פסיקתו ומנע את הנדוניא מבעל שנשא אישה ומתה קודם שבאה הנדוניא לידו.
 
מדברי רבינו תם (בתוספות ובספר הישר שם) נראה שהוא מגיע לפירוש שלו מתוך שיקולים פרשניים גרידא. דא עקא שהקושיות של רבינו תם על פירוש רש”י נראות חלשות (תוספות והראשונים מסקלים אותן כלאחר יד), עצם הפירוש שלו נראה דחוק למדיי בגמרא וגם לגופו לא נראה שיש כאן סברא עצומה. כל (?) הראשונים כאמור חוץ מהרז”ה דוחים את פירוש רבינו תם. בין היתר ריינר מצטט את ר”י הלבן תלמידו של רבינו תם שעל אחת הקושיות השיג “ליתא וכו’ על כן בזה הדבר לבדו לא יכולתי להשיג דעת רבינו” ועל עצם הפירוש כתב “כל שיטתא דסוגיא דשמעתין לא אזלא כפירוש רבינו. ומכל מקום הואיל ויצא מפי הקדוש אם יארע כדין זה דאתינן עליה אחר הדיין לבצע [=לפשר. ריינר] ביניהם”.
 
אחרי שריינר דן (יפה) בסוגיא הוא כותב (אני מלקט ציטוטים מעמודים 247-256): “דומה שדי במה שכבר ראינו כדי להניח שבמקרה זה חרג רבינו תם מ’זווית הסטייה’ הסבירה. מסתבר אפוא שלא ההיגיון הפנימי של המקורות המתפרשים הוא שהניע את פרשנותו אלא ‘משהו אחר’ […] פרשנות חדשנית, שלא לומר מתמיהה, שמלווה בפסיקה, רומזת לכך שהפרשנות נועדה לספק מצע נוח לפסיקה מתבקשת […] רבנו תם חש בבעייתיות שבהלכה הקיימת וניסה לפרש את הסוגיא הרלוונטית בפירוש חדשני […] אולם רבינו תם חש שפיתרון זה חלקי, והתקנה הנידונה כאן באה כדי לכסות את מה שהפרשנות לא יכולה הייתה לו”.
 
זה מצב שבאמת אפשר להריח בו מגמתיות כפי שמצביע עליה ריינר. גם לפרש את הגמרא בפירוש דחוק (אף שמלשונותיו של רבינו תם נראה שלדעתו הקושיות על הפירוש האחר ופירושו שלו מרווח) וגם לתקן תקנה שמרחיבה עוד יותר באותו כיוון. מה ההסבר לדעתך במקרה כזה?
[מקרה ‘כזה’ ולא בהכרח ‘זה’, יען מן הסתם כדי להחליט דעה צריך ללמוד את הסוגיא היטב (אני ניסיתי בזמנו לפי יכולתי). הדוגמה כאן היא כאילוסטרציה].   

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 6 חודשים

אני בדרך כלל מחפש פירוש מהותי ולא רצונות ומגמות סמויות. זו נטייה של חוקרים שאיני אוהב אותה. אבל מעודי התלבטתי האם זהו מגדר עקרון החסד, שכפי שההסברתי בטור לגביו אינו בא לרדת לכוונתו של בן השיח שלך (או המתפרש על ידך), אלא שזו באמת הנחה סבירה לגבי המתפרש עצמו (ר”ת).
ההנחה שגדולי הראשונים היו אנשים ישרים וחכמים, ולכן לגביהם יש מקום לזהות את שתי המשמעויות של לדון לכף זכות (שתיארתי בטור הנ”ל). לכן אני יכול להבין מי שיפרש את ר”ת כפשוטו שכך הוא באמת מציע לפרש בסוגיא. יתר על כן, די לו להראות שהפירוש הזה אפשרי כדי שיוכל לבחור בו משיקולי תוצאות כפי שתיארת.
לומר שהוא עבד עלינו כדי להגיע למגמה הרצויה נראה לי תמיד פירוש בעייתי מאד, אם כי איני יכול לומר שאני בטוח שהוא תמיד שגוי. כמו שאני רואה אצל חכמי זמננו (שנוהגים לצערי לעשות זאת) אולי כך היה גם בזמנם.
צריך לזכור שהנטייה של האדם יכולה גם לשנות את הבנתו בסוגיא. אם הוא נוטה לטובת האישה אז אולי הקריאה התמימה שלו בסוגיא מוטה בהתאם (וזה לא בהכרח “שקר קדוש”). כולנו בני אדם. 

טירגיץ הגיב לפני 6 חודשים

תודה רבה. קצת מוזר אבל שרבינו תם בתוספות ובספר הישר לא מזכיר ולו ברמז ש*ההלכה* לפי רש”י נראית לו פחות סבירה. הוא רק מקשה קושיות (שריינר מיטיב להצביע על חולשתן) ומציע פירוש ותל”מ. גם אם יש כאן סברא שניווטה את הפרשנות צריך להבין למה ר”ת לא מזכיר אותה, וכי לא ידע שסברתו מנווטת? (אין לי דוגמאות אבל הנקודה הזאת של העלמת הסברא המרחפת מעל כל הפסיקה נראית לי קצת נפוצה, בלי קשר למגמות חברתיות אלא סברא הלכתית פרופר, אבל אולי אני סתם מדמיין).

טירגיץ הגיב לפני 6 חודשים

אגב כשרבינו תם כן שם על השולחן את הסברא שלו ומטה מכוחה את הפרשנות מייד קופץ עליו רוגזו של ריינר “טיעוני רבנו תם אינם מתייחסים לסוגיית התלמוד והם נשענים על עמדות מטא-הלכתיות” (עמוד 172).
שם ר’ מנחם חלק על בה”ג וטען לרבנו תם שקטנה שאביה הלך למדינת הים *אין* אימה ואחיה יכולים להשיאה, כיון שחוששים שמא קיבל בה אביה קידושין, ורק אם האב מת יכולים האם והאחים להשיא. רבנו תם עונה לו “לדבריך הלך ראובן למדינת הים והניח בנות ומת תהיינה צרורות עד יום מותן. ולדבריך הרבית ממזרים שאני ואתה בקיאים בכמה שמתו במדינת הים והניחו בנות קטנות ונישאו ויש מהן במשפחתנו”.
אני לא חושב שיש כאן עמדה מטא-הלכתית אלא עמדה הלכתית לכל דבר ועניין (א’ זאת תוצאה הלכתית בלתי סבירה לעצמה. ב’ אם דין כזה מוזר וגדול ויחסית נפוץ היה נכון הוא היה צריך להופיע בגמרא. ג’ מנהג העולם לא כך וזאת הוכחה יאה שהגדולים הקודמים סברו אחרת). וכפי שריינר מצטט, רבנו תם כמובן גם סידר היטב את הסוגיא שם אף שלא פירט בתשובה, והפטיר לר’ מנחם “ואם תבין בשמועת נתקדשה לדעת אביה (קידושין מה) [תלמד] מתוכה כדברי רב יהודאי”.

טירגיץ הגיב לפני 6 חודשים

עיקר שכחתי. אם הסמכות של הגמרא מעל גברא רבא כר”ת היא *רק* פורמלית, האם זה משחרר באחת את שדי הפרשנות המגמתית בזדון (ורק אסור באיסור חמור להגיד את האמת בשקיפות כי זה מנוגד לסמכות הפורמלית)? או שלדעתך סוף סוף סמכות היא סמכות ולשקר אסור.

mikyab צוות הגיב לפני 6 חודשים

ממש לא. פרשנות אמורה להיות מכוונת למשמעות הטקסט המתפרש. לשקר לא מועיל ולא רק שאסור. מה מוועיל לשקר. אם אתה רוצה לעבור על ההלכה – עבור עליה בלי לשקר. מה מועיל השקר? הרי גם אם תשקר זה יישאר לא נכון.

טירגיץ הגיב לפני 6 חודשים

אבל מסקנת השקר היא לא “לא נכונה” כי (נניח ש) הסמכות רק פורמלית, ושקר משמר את הסמכות הפורמלית בצלם דמות תבניתה.
אמנם זכורני דעתך שדיין לא רשאי לפסוק אחרת מדעתו כדי להפוך את הדין לעניין שאם כולם מחייבים מיתה אז פטור, אלא חובתו להגיד את דעתו הרגילה בלי לשקול את התוצאה (ודומני שגם שיערת שכך נהגו וינהגו דיינים). אבל לעניין סמכות פורמלית לכאורה השקר יותר קל. כעת נזכרתי שכתבת על זה משהו (לעומת הנשקה) ואעיין מחר.

טירגיץ הגיב לפני 6 חודשים

https://did.li/mikyab-henshke

לשונך שם:
“הדברים לכאורה מרפסין איגרא. השאלה היסודית היא מה היה עושה אותו אמורא במצב בו לא יכול היה לבצע חסורי מחסרא לגבי המשנה. האם אז הוא היה מוותר על ההלכה המקובלת בידיו?
אם הוא היה מוותר על ההלכה שבידיו במקרה כזה, אזי ברור שלדעתו החסורי מחסרא הוא פשט המשנה האמיתי, והוא מתאים להלכה שבידיו.
ומאידך, אם בכל מקרה הוא היה נצמד להלכה שבידיו, לא ברור מדוע עליו לסרס לשון משנה, באופן שהוא עצמו אינו מאמין בו, רק כדי שתתאים להלכה שמקובלת בידיו. מה טעם לבזבז את זמנו לעשות כן, בפרט כשזה לא באמת נחוץ (שהרי הוא היה נצמד להלכה שבידו גם ללא זה)?
האם בכוונתו לשכנע מישהו (בשקר) שיסוד דבריו הוא במשנה? גם אם כן, דומני כי הוא לא מצליח בכך. מי שמנסה לעשות כן חשוד לא רק על ביטול תורה ועל חוסר יושר אינטלקטואלי, אלא אפילו על טיפשות. אינני רואה כל טעם לסרס את משניותיו של רבי, ועוד בצורה כל כך לא משכנעת, ובפרט כאשר במקום זאת ניתן פשוט לומר (את האמת) שפוסקים לא כמשנה זו אלא כתנא אחר, ולנמק מדוע פוסקים כך (במסורת או בסברא).”

“אף אם נאמר שרבי עצמו ניסח את המשנה, י”ל באופן אחר. במאמרי על ההרמנויטיקה ההלכתית טענתי שהתוכן העובר במסורת התושבע”פ, שאליו מחויבים בני הדורות הבאים, הוא הנוסח, ולא כוונת הכותב. לכן, אף אם נאמר שרבי היה מסדר המשנה, אכתי אנו מחוייבים למשמעות הכתוב כשלעצמו ולא לכוונתו של רבי (ראה גמ’ ב”ק קי”א ע”א שם מפרש רבא את המשנה לפי ברייתא נגד דברי רבי המסדר עצמו, וברש”י שם כ’: “ולא חיישינן למאי דמתני רבי לר”ש בריה”. ועי’ ‘שרידי אש’ ח”ד במאמרו ‘הפרשנות התלמודית למשנה’ שמסביר זאת בשיקולי נוסח של המשנה עצמה). אם כך, רשאי אמורא לפרש את נוסח המשנה אחרת מרבי”

מנגד דומני שראיתי כמה פעמים שהעלו את הרעיון שהאמורא חולק ומסתיר את מחלוקתו כדי לא לשבור את הסמכות (הפורמלית, במונחיך) של המשנה. כלומר באמת התוכן המחייב הוא הנוסח ולא כוונת הכותב, אך לא בגלל שיקולי השגחה אלא בגלל שכוונת הכותב היא סמכות מהותית והנוסח הוא סמכות פורמלית. וסמכות פורמלית יכולה לספוג פה ושם כמה שקרים קטנים בלי שהיא תישבר. מדוע לדעתך זה לא ייתכן?

mikyab צוות הגיב לפני 6 חודשים

מסברא זה נראה לי מאד מוזר. משמעותה של סמכות הוא שיש חובה לציית לה. אם אתה משקר באופן כזה אינך מציית. נכון שזה פחות שובר את הסמכות, אבל לסמכות צריך לציית ולא רק לא לשבור. ראה בטור על חזרזיר, שם עסקתי בציווי שיש חובה עקרונית לא למרוד בו בלי חובה לקיים את תוכנו. זה ממש אותו דבר.
ייתכן לומר כדבריך במצבים שבהם הנסיבות מחייבות חריגה מההלכה (עבירה לשמה, אסון צפוי), ולכן אי ציות הוא מוצדק מצד עצמו. אלא שכדי לחנך את הציבור אני מסתיר זאת מאחורי טיעונים פסאודו-פרשניים שיוצרים מצג שווא כאילו אני מציית. לזה אולי יש מקום, למרות שאני לא אוהב גם את זה.
בדומה לזה, ראה מאמרי על איסור ערכאות. שם עסקתי בעניין כזה:
https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A2%D7%9C-%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%AA%D7%95%D7%93%D7%95%D7%9B%D7%A1%D7%99%D7%94-%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A8%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A9
אני חושב להקדיש גם לזה טור בקרוב.

טירגיץ הגיב לפני 6 חודשים

מעניין מאד. דומני שגם בדבריך שם כנגד ‘קריצות’ יש קריצה. אתה מנמק את התועלת ב”השמת הדברים על השולחן” בכך שבימינו המידע חשוף ונוצרת ביקורת שיש בה חילול השם גדול. אבל דומה שדווקא תאוות היושר הבלתי נשלטת שלך היא הדוברת, ולא שיקולי תוצאה. ולעניין תוצאה גופו הא קמן שהשיירה עוברת ומכל הגלויות ועם כל הבעיות עם נוצר וכו’. [מתיירא אני שמא תתרוצץ גולגלתי אבל בעיניי שקר הוא ממש בסדר, כמו פטיש וכמו רצח, תלוי רק מה עושים איתו. במקום אחר גייסת גם את הפרגמטיות לטובת היושר, כי בלי יושר אין שיח ואחריתו מי ישורנה, אבל זה עניין של מינון].

mikyab צוות הגיב לפני 6 חודשים

כבר לא זוכר מה כתבתי שם, אבל עמדתי היא שהשיקול הפרקטי הוא רק תוספת, והיושר מתחייב גם בלעדיו. מניח שזה גם מה שכתבתי שם.

טירגיץ הגיב לפני 6 חודשים

זאת עמדתך ובכל המאמר שם אתה מבכר את היושר, אבל הנימוק המפורש שאתה מציע ליושר הוא הבא:

“אמנם נכון שהמסורת ההלכתית שלנו מכילה גם דיבור אזוטרי, כלומר פסיקה שמבוססת על עקרונות מסויימים, אך מנומקת בהנמקות אחרות כדי שיתקבלו יותר על השומעים, או שלא יביאו לנזק. לפעמים אפילו את ההלכה עצמה לא מגלים בציבור, בבחינת הלכה ואין מורין כן. אך למיטב שיפוטי בדורנו לא נכון להמשיך את המדיניות הזו, על אף שאכן היא היתה נקוטה אצל פוסקים מקדמת דנא. אם יש היתר שאינו מבוסס הלכתית, יש להניח זאת על השולחן או לוותר עליו.

הסיבה לכך היא שבדורנו המידע חשוף בפני כל הציבור. רובו בעל השכלה תורנית סבירה, או נגישות לבעלי השכלה כזו ולספרות ההלכתית עצמה (או מאגרי מידע), ולכן מהר מאד מתגלות כל הקריצות, ונוצרת ביקורת (מוצדקת) שיש בה משום חילול השם גדול. אציין כי בדורות בהם היה מוסד שמוסמך לתקן תקנות, זה היה קל יותר. שם ניתן היה להציג את ההכרעה ההלכתית הלא מבוססת כתקנה, ותקנה היא מוסד הלכתי מחייב. אבל כשאין לנו מוסד כזה, אנחנו מוצאים את עצמנו מידרדרים ל’קריצות’, ובעידן בו המידע חשוף גלוי וידוע לכל, לא נכון לעשות זאת. לשאלת הסמכות אשוב מאוחר יותר.”

mikyab צוות הגיב לפני 6 חודשים

הוא אשר כתבתי גם כאן. גם לשיטות שמתירות דיבור אזוטרי, כיום זה לא שייך מסיבות טקטיות. אני לא מסכים לזה גם במישור המהותי.

טירגיץ הגיב לפני 6 חודשים

כלומר במישור המהותי אתה חולק על המסורת ההלכתית שלנו שמכילה גם דיבור איזוטרי ומכח זה אתה תובע מבעלי ההלכה להימנע מדיבור איזוטרי?

mikyab צוות הגיב לפני 6 חודשים

כתבתי שמוצאים מדי פעם דיבור אזוטרי ולא שזו מדיניות. אני גם לא חושב שכך נהגו כל או אפילו רוב החכמים. אבל אכן אני חולק על כך. לדעתי הם טעו ואפילו עשו דבר אסור.
אתה עצמך כתבת כאן הודעה שמסבירה הכי טוב שאפשר את הבעיה במדיניות כזאת:
https://mikyab.net/posts/dwqa-answer/%d7%aa%d7%a9%d7%95%d7%91%d7%94-%d7%9c%d7%a2%d7%aa-%d7%9c%d7%a2%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%95-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa%d7%9a#comment-58269

טירגיץ הגיב לפני 6 חודשים

(לכאורה יש הבדל בין להכניס את השקר לקנון ההלכתי כך שהוא ייראה כמו כל שאר התורה וכשהמטרה היא שמירת הלכה רגילה, ובין שקר בקריצה ושתיקה או במעשייה חולפת וכשהמטרה היא שמירת ההלכה ככלל. גם אם השני ייתכן, הראשון נראה בלתי סביר קיצונית. אבל נימוק מסודר לזה ולא אד-הוקי באמת לא צומח בקלות ממה שחשבתי. אתמול בלילה הפכתי בנושא בדמיוני זמן מה ובאמת מצאתי את עצמי משייט לכיוון עמדתך שלך וצלצלו בראשי דברים הרבה שכתבת ומתחילה נפלאתי עליהם. אני צריך להבהיר לעצמי יותר ממה חזרתי בי ולמה, אולי זה ישפיע על עוד דברים. תודה רבתי)

mikyab צוות הגיב לפני 6 חודשים

יש בעיה קשה עם שקר, הרבה מעבר לאיסור הספציפי שבדבר. זה שומט את הקרקע מתחת לאפשרות השיח כפי שתיארת היטב בעצמך. באמת באחד השיעורים האחרונים שנתתי, מישהו העיר שגם אם מקבלים את ההיתר של המג”א והשני שקל את הנימוקים שלך היטב, צריך לאחר מכן לומר לו ששיקרת. אמנם איני יודע אם זה ישפר את האמון שלו בך או לא.

mikyab צוות הגיב לפני 6 חודשים

אגב, כפי שכתבת זה נוגע לעוד הרבה ויכוחים בינינו. אפילו לוויכוח על חקיקה פרסונלית ושימוש באמצעים “לא כשרים” בפוליטיקה. מעבר לעצם האיסור, הדבר מנטרל את אפשרות השיח והפעילות הפוליטית שמבוססים על הסכמות כלשהן. וכך לגבי ביטולי חקיקה בגלל סיבות קוניוקטורליות למיניהן. נכון שעושים זאת, אבל זו מדיניות בעייתית ולא כל כך פשוט להתיר זאת. גם שם זה לא סתם איסור אלא שבירת מסגרת השיח והחוק בכלל.

טירגיץ הגיב לפני 6 חודשים

אכן. אני צריך לחשוב על זה הרבה ולהמתין לראות מה יבעבע אצלי.

טירגיץ הגיב לפני 6 חודשים

כתבת שבאחד השיעורים האחרונים שנתת היה עניין המג”א. אם זה בשיעורים ביוטיוב אולי אתה זוכר בבקשה מהו? (אף שבד”כ כבד לי מדיום לא טקסטואלי. ובזה נדרשים הפסוקים בתהלים “אזניים קרית לי וכו’ אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר וכו’ בישרתי צדק בקהל רב”. פתח באוזניים המשיך בספר וסיים בדיבור, והיינו שאוזניים מועילות לשמוע אך אין ההבנה נחתמת אלא בקריאה ומתבססת כך שהמשתכנע יכול גם להפיץ אותה).

טירגיץ הגיב לפני 6 חודשים

*צ”ל אזניים כרית לי (ולא קרית שכתבתי). תהלים מ

mikyab צוות הגיב לפני 5 חודשים

דומני שבשיעור הקודם או זה שלפניו על מיסטיקה. שיעור 8 או 9. תתחיל מ-9.

טירגיץ הגיב לפני 5 חודשים

וימצא דבור בשיעור 8. מזל שהצעת להתחיל מ9 כי ככה הרווחתי שני שיעורים מעניינים.

mikyab צוות הגיב לפני 5 חודשים

🙂

טירגיץ הגיב לפני 2 חודשים

בתוך אחד הקטעים כאן למעלה כתבת כך: “כתבתי שמוצאים מדי פעם דיבור אזוטרי ולא שזו מדיניות. אני גם לא חושב שכך נהגו כל או אפילו רוב החכמים. אבל אכן אני חולק על כך. לדעתי הם טעו ואפילו עשו דבר אסור.”

ידוע שהחת”ם סופר כתב בהערכה על ספר מטפחת ספרים של היעבץ (שם היעבץ הראה שיש קטעים בזוהר שבוודאי נוספו ונערכו בתקופה מאוחרת בהרבה). כעת נתגלגלתי לקטע הזה במקורו, שו”ת חתם סופר חלק ו סימן נט, והנה שם החת”ס הוא כמצטרף לדעתך ותמה על ההיתר לדיבור אזוטרי.
https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14667&st=&pgnum=41

זו לשונו שם:


ומ”ש שהרב אמר משם אמ”ו זצ”ל, לא שמעתי מפיו. ואולי התיר הרב לעצמו על דרך שאמרו רז”ל רצית להיחנק היתלה באילן גדול.
ואל תאשימהו עבור זה, הנה נמצא בשכונתך ספר מטפחת ספרים למהריעב”ץ, תמצא שם כי דבר גדול דיבר הנביא ז”ל בעניין זה, הלא ישתוממו רואיו וד”ל. [כלומר היעב”ץ הוכיח שעורכי הזוהר שמו לפעמים דברים בפיהם של קדמונים ותלו עצמם באילן גדול. וזה תקדים. טירג’]
ואני תמה על גוף הדבר שהתירו חז”ל לכזב בתורת אמת.
ומה שאמרו חז”ל מותר לשנות מפני דרכי השלום לא היתה דעת הרמב”ן ז”ל נוח מזה עפ”י המובן הפשוט, על כן הפליג בפירושו על פסוק ואני זקנתי עיי”ש. [ממה שאני רואה ברמב”ן שם הנקודה היא לא השקר עצמו אלא “אני תמה בנביאה הצדקת איך תכחש באשר אמר ה’ לנביא”. והוא מתרץ ששרה חשבה שאברהם התרשם בעצמו שהיא צחקה ולא ידעה שה’ אמר לאברהם שהיא צחקה. טירג’]
והמג”א במוסריו סי’ קנ”ז החליט דדווקא לשעבר ולא להבא עיי”ש [לשון המג”א “הא דמותר לשנות מפני השלום היינו בדבר שכבר עבר ולא בלהבא. ספר חסידים סימן תכו. טירג’]
והכלל קושטא קאי

mikyab צוות הגיב לפני 2 חודשים

מעניין.

השאר תגובה