קזואיזם וכללים בגמרא
שלום הרב,
בגמרא בברכות דף יב עמוד א כתוב כך: תא שמע: שחרית, פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים – לא יצא, פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור – יצא; ערבית, פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור – לא יצא, פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים – יצא; כללו של דבר: הכל הולך אחר החתום … כללו של דבר לאתויי מאי – לאו לאתויי הא דאמרן? – לא, לאתויי נהמא ותמרי.
משמע מפה שאם לא היה כתוב "כללו של דבר" לא יכלנו לאתויי נהמא ותמרי, ואז בעצם המשנה הייתה מתייחסת רק למקרה הפרטי של טעות בברכות ק"ש ולא בשאר ברכות. לכאורה זה יוצא בניגוד לתפיסה שלך שהמשנה באה להעביר עקרון כללי באמצעות דוגמאות. כי הרי, אם זה היה המצב, גם בלי הביטוי "כללו של דבר" היינו יכולים ללמוד שיש פה כלל חבוי שתקף גם לנהמא ותמרי. איך ניתן ליישב את הסתירה לדעתך?
שלום אורן.
שאלה מצוינת. בגמרא עצמה מיד אחר כך מופיעות כמה אפשרויות של נהמא ותמרי (השאלה האם ידע מה שאכל וטעה בברכה או שטעה ולא ידע מה אכל). ובאמת הגמרא מביאה שהאופן הראשון לא צריך לרבותו (והיינו הבעיא לגבי נהמא ושכרא), אלא באו לרבות את האופן השני (שטעה במה שאכל) ורק לגביו נאמר הריבוי.
אם כן, למסקנת הגמרא גם בלי החיתום היינו מרבים את המקרה של מי שטעה בתחילת הברכה אבל ידע מה אכל. הכלל בא לרבות עוד משהו שלא היה מתרבה בלעדיו. מה שלמדו מהכלל הוא ש"הכל" הולך אחר החיתום ולא בסתמא שברכה הולכת אחר החיתום. את זה לא היינו יודעים בלי הכלל המסיים.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer