קיבעון

שלום.
אני מחפש עצה שקולה ועזרה באבחנה.
[אחרי שכתבתי את כל מה שלמטה אני כותב את זה. כל התיאור סובייקטיבי מאד והוא משקף את איך שאני רואה את עצמי. ייתכן מאד שאת מה שטוב בי אני רואה עם זכוכית מגדלת, אבל זה מה שיש לי ועם זה אני בא לבקש.
האתר פומבי וזה קצת מגביל. השאלה בסוף היא טריביאלית והתשובה (מה שהיא תהיה) כנראה קצרה, אבל אני מציג אותה מתוך החוויה האישית שלי ולכן זה התארך. מבחינתי זה עניין רציני ולכן נסחפתי בכתיבה. לא הכל נראה קשור לעניין אבל בתודעה שלי זה מחובר ואני באמת מתנצל על האריכות המטריחה. אחרי שכתבתי ומחקתי חלק לא בדיוק יודע מה למחוק עוד. אם זה ארוך ומשתפך מעיק בצורה מוגזמת מידי אערוך בשלישית בקיצור נמרץ ואז אבקש שתמחק את זאת].
אני מרגיש שנתקעתי מבחינה מחשבתית. זה אולי תהליך טבעי ומקובל אבל אני מאד לא מרוצה ממנו.
היו כמה שנים סוערות שבהן פתאום כל הדעות נבחנות ומתהפכות ומיטלטלות בקול רעש גדול. כמעט כל ספר רציני (בד"כ פילוסופי או משיק. אבל גם 'סתם' ספרות, לא יודע בדיוק להסביר; קראתי גם לפני כן, אבל זה שונה) שקראתי באותן שנים השפיע באופן די משמעותי על החשיבה והדעות שלי. ויש תאווה לקרוא עוד ועוד מכל הבא ליד.
מבחינת התחושה הפנימית שאני זוכר שהרגשתי – הרגשתי דחף וחופש. כמו צייד פטריות כמהין רעב שרץ דרוך ביער ומוצא שלל. ואם לא טוב אז שב ליער וחוזר עם שלל אחר עוד יותר מוצלח (בעיניי).
זה לא תמיד נעים לבטל דעה עקרונית קודמת, בטח לא דעות שחשבתי שהן מבוססות אצלי, אבל זה בהחלט קרה וקרה הרבה. הכל השתנה. גם 'מסקנות' שנשארו כמו פעם התייצבו על אדנים חדשים (זה לגמרי שינוי לכל דבר).
אבל אז יש שתיים-שלוש שנות התייצבות, ובסופן הדעות פחות או יותר קופאות, בכל נושא גדול שאני מחשיב כחלק מהשקפת העולם הכללית והדתית שלי. ואז יש עוד כחמש שנים שבהן במבט לאחור אין שינויים מחשבתיים, רק וריאציות זעירות.
אומר זאת כך, מבחינה מחשבתית אני לא מזדהה עם מי שהייתי לפני עשר שנים. מה לי ולו. אבל מי שהייתי לפני חמש שנים זה לגמרי גם מי שאני עכשיו (מבחינת הדעות אני מדבר. הגרעין של האישיות כנראה איתי מגיל 4 או משהו). אגב גם בתקופה שהשתניתי אני זוכר שטיעונים לא השפיעו באופן מיידי. קורא, לפעמים נדהם, חושב, ועדיין כאילו אין שינוי שליבא לפומא גליא. אבל זה מחלחל, ואחרי כמה זמן אני מפנים שבעצם אני משוכנע מטיעון פלוני או דעה פלונית. היו המון שינויים (גם בתוך נושא אחד מכאן לשם ומשם לשם), אבל מעט מאד כאלה שאחרי הקריאה והחשיבה מייד ידעתי שזהו בום זה משכנע. כנראה סתם סוג של מנגנון הגנה אנושי בלתי מודע. בנושאים 'קטנים' אני לפעמים משתכנע מהר. היה לי חברותא (שהיה נהדר עבורי) שלפעמים לא היה מבין מה אני רוצה מחייו. מתווכחים חצי שעה ואז פתאום אני שותק ומסכים איתו. "מה שכנע אותך פתאום?!" – ואז אני מדקלם לו את מה שהוא אמר לי כל הזמן הזה. "אבל אמרת על זה ככה וככה?!". מה בדיוק השתנה לא תמיד ידעתי להסביר לו. מאז הישיבה לא זוכר שזה קרה לי בשיחה פנים בפנים. בכתב זה עדיין קורה לפעמים.
אני מספר לעצמי שאני פתוח לכל נימוק. וכן יש לי בפנים מין הרגשה שכשאני שומע טיעונים אני כאילו מסוגל לבחון אותם 'בלי דעות קדומות'.
אבל בפועל שום דבר לא זז.
המסקנה שלי מזה היא שהתנוונתי. כי לא סביר שבאמת כל הטיעונים שאני עובר דרכם לא ייראו לי מספיק חזקים כדי להחליף פרדיגמות. 
למרות שבאמת את הטיעונים 'החזקים' בנושאים 'הרוחיים' החשובים בעיניי (תורת ההכרה והמוסר, דת, כלכלה, פילוסופיה של המדע (והמשפט), זהות ופוליטיקה) שאני רואה, בד"כ כבר ראיתי בעבר פחות או יותר.
אבל לא הגיוני שהתירוץ הנוח הזה מכסה את כל התמונה. כי הים גדול.
יש נושא אחד שכן חל בו שינוי אבל יש עליו הייפ עולמי והשינוי הוא לא ממש בתשתית של הדעה אלא יותר במודעות ואולי גם לחץ חברתי תודעתי מסוים (החברה שאני קורא אותה, לא שאני חי איתה).
אני חושב שאני עדיין די נחשף למנעד רחב של דעות, תסולח לי היומרנות אבל הדעה האישית שלי על עצמי היא שאני חושב ברצינות על נושאים שנראים לי חשובים, ומשקיע את הזמן שנדרש. בפרט אם יש לי יסוד להאמין שמספר מסוים יצאו לי מסקנות מרכזיות חדשות – אין ספק שאקרא אותו.
אני מתעניין ביותר מנושא אחד ופחות או יותר מתעדכן ודן (עם עצמי ועם אחרים) באופן סדיר (בכפוף לאילוצי הזמן שהצטמק מהצורך להישאר במירוץ הידע האקדמי 'המעשי', ומהחיים עצמם, חוץ מזמני הבטלה שתמיד היו ויהיו).
אבל בפועל שום דבר לא זז. איפה צייד רעב ואיפה אני. יותר כמו תייר בסופרמרקט שרואה מותג חדש של מלפפונים בחומץ מהמהם ומחזיר אותו למדף.
[אני לא יודע אם זה רלוונטי אבל אולי: יש לי כמה וכמה דעות פשטניות וקיצוניות (לא כ"כ נעים לי לתת דוגמאות בתוך הבקשה הזאת ואני לא חושב שזה נחוץ). אני צולח ומבין (לדעתי) דעות מורכבות ובסוף מוצא את עצמי בקצה.
באמת שאין לי שום בעיה לפלפל שעות בדקויות של שיטות ותיאוריות והוכחות שונות, בפרט כאלה שהחזקתי בהן בכל כוחי בתקופה מסוימת, ואני גם נהנה מזה וגם חושב שאני יכול לייצג אותן לא רע (וגם עשיתי את זה לא מעט.
כי להבדיל ממך שאומר בגלוי ובגאון את דעותיך בלי כחל ושרק, לי יש פנים שונות במעגלים נפרדים של החיים שלי. וכולן לא זהות לפנים שאני מראה לעצמי במראה. בבקשה, להבין.). זאת עוד אינדיקציה (חלשה אמנם) עבורי להתנוונות כי זה נראה לי די מוזר ששם נעצרתי. אבל ככה אני חושב. מה יש לי לעשות.]
למה אני פונה אליך.
כי ראיתי בהתחלת הספר הראשון בטרילוגיה שכתבת ששינית דעות בנושאים חשובים.
וזה עוד אחרי כל הקוורטט המנומק (לא יודע אם משהו משמעותי משמה השתנה, לא ראיתי בכל אופן, אבל אם חשבת ככה על כל הנושאים ששם ק"ו שחשבת עוד יותר ממני גם על שאר הנושאים שפחות נכחו שם כמו למשל מוסר כלכלה פוליטיקה ואחרים).
אז אני מקנא. כשקראתי את ההקדמה סגרתי את הספר והלכתי להתהפך במיטה.
אני לא יודע אם זה בא לך באופן טבעי או כעניין של החלטה מודעת ותהליך אישי, אבל אני גם רוצה. נר לאחד נר למאה. האמת שכזר מבחוץ קשה לי להאמין שמשהו בסיסי השתנה אפילו אצלך בשלב מאוחר. כשאני מסתכל על עצמי זה איכשהו נראה לי מופקע. כי הכל יושב ונעוץ. למרות שאני מבין שזה דבר בלתי סביר שמה שחשבתי פעם זה אתנח מבחינתי. התפתחה לי גם מין שחצנות פנימית כזאת (חלק ממנה איתי מאז שאני זוכר את עצמי בילדות). כיום אני מזהה את עצמי עם הדעות שלי, הרבה יותר מאשר עם ההתנהלות שלי. אבל אולי זה חלק מהבעיה.
וזה מה שאני שואל ומבקש. זה יישמע פומפוזי אבל באמת זאת חרדה עמוקה שלי. אחד משישה במיתה. לכן גם לקח לי זמן להעז להודות בזה בפני עצמי, ובלי הרטרוספקטיבה האמפירית לא הייתי מסכים לדיאגנוזה הזאת. ואם מישהו מבחוץ היה אומר לי אותה הייתי דוחה אותה בבוז. בתקופה האחרונה הפחד הזה מהתנוונות נחלש. בדיעבד אני מנוון כבר שנים, אבל אני רואה דווקא את ההיחלשות הזאת בתור צפירת אזהרה עצמית ואם לא עכשיו אימתי. או שפשוט זהו זה סה טו נשאר לי רק לשחק בדיונים. ואם ככה אז אני פשוט אפסיק. יש תמיד דברים מרתקים ויפים וחשובים להמשיך ללמוד וחבל על הזמן לפשפש ולמשמש בנושאים ערטילאיים שבהתעסקות בהם אני בסוף 'כקורא לקטלג'. למרות שהנושאים הערטילאיים האלה הם באיזשהו מקום מבחינת התחושה שלי הכי חשובים. אני תמיד מתרוצץ בין מדעי הטבע והמחשב (הקריירה שלי, ואני לגמרי בפנים) לבין נושאים של 'השקפת עולם' במובן רחב. ואם התקיעה הזאת היא נקודת שיווי משקל יציב וסופני אז אני חייתי ביניכם ותודה על הדגים. 
אני רוצה עצה איך לפתוח מחדש את הנכונות בראש. ואולי גם זיהוי מה בעצם תוקע אותי. וגם קצת עידוד אולי. או שזה מה יש וצריך לסגור את הדף הישן.