ריאליזם מדעי

שלום וברכה
בטור 426 וכן בתשובות לאותו תור (וגם בסדרה "לימוד מהניסיון" ובעוד מקומות) טענת שיש ראיה אמפירית לכך שהאינטואיציה שלנו, בהקשר של עיקרון הפשטות, היא נכונה. אני מקבל את הטענה שהפשטות מביאה אותנו לתאוריות שעובדות, אך השאלה שלי היא איך עוברים מהטענה שתאוריות עובדות לכך שהן אמיתיות. באחת מהתשובות טענת שזה לא יכול להיות אחרת, שכן אחרת זה נס שכל התאוריות שגויות וגם מצליחות. זהו טיעון הנס של פאטנם, אבל בספר של האוניברסיטה הפתוחה (בקורס של פילוסופיה של המדע) הביאו ערעור על הטיעון: 
נניח שהצלחה של תאוריה מנבאת ב90 אחוז את היותה אמיתית, ומנבאת רק 10 אחוז את היותה שקרית (הצלחה לא מעידה בוודאות על אמיתות). אם יש לנו 1000 תאוריות, ובגלל שאנחנו יודעים שיש הרבה יותר תאוריות שגויות מאמיתיות, נוכל להניח שאחוז אחד מתוכן הן אמיתיות, כלומר 10, וכל השאר, 990, הן שגויות (הנחה מקובלת, שכן יש המון המון תאוריות שגויות, גם בפועל וגם תאורטיות, שיכולות להתאים לממצאים). מתוך 10 התאוריות האמיתיות שלנו, יש 90 אחוז שההצלחה תראה שהן אמיתיות, כלומר הסתברות לא רעה בכלל ש9 מהתאוריות האלו אכן אמיתיות. אך מתוך 990 תאוריות שקריות, על 10 אחוז מתוכן נאמר שהן אמיתיות, וכך יוצא שיש לנו 99 תאוריות שגויות שמבחן ההצלחה אומר לנו שהן אמיתיות. כך שהיחס הוא 99:9 לטובת השגויות. מכאן, שאם יש לי תאוריה מוצלחת, יש הסתברות של 11 אחוז שהיא אמיתית והסתברות של 89 אחוז שהיא שקרית. מכאן יוצא שתאוריה מוצלחת תתגלה כשגויה זה בכלל לא נס, אפילו יש יותר הסתברות לכך.
אתה מוצא פגם בטיעון הזה? אם לא, איך תסביר מעבר בין מוצלחות של תאוריה להיותה אמיתית, חוץ מאינטואיציה?