שאלה שמטרידה אותי

נניח שלאחר שאעשה מחקר מקיף עם נתונים סטטיסטים מדוייקים, יתברר שרבנים שמלמדים אמונה דרך הוכחות פילוסופיות יוצאים תחת ידם יותר תלמידים/ קוראים שבסופו של יום מאבדים את האמונה הבסיסית (לצורך העניין אלוהים+ התגלות בסיני) או לכל הפחות מפסיקים לקיים תורה ומצוות.
יחד עם זאת אותם רבנים שמופיעים בערוץ הידברות (כמשל) או רבנים שמספרים סיפורי מעשיות חסידיים שלא היו או דברי קבלה לעם וכו'..  הם יגרמו לקהל המאמינים שלהם (במבחן התוצאה) לקיים תורה מצוות. (ולא משנה איך תקראו לזה- אופיום להמונים, אמונה תמימה, איך שתרצו..)
כלומר מבחינת "האמת התוצאתית" השניים עלו על הראשונים, אצלם יש יותר שומרי תורה ומצוות, מצד שני האמת ההיא אולי נובעת מתמימות/ בורות ואיננה האמת הרצוייה.
אני שם מול עיני את פרופסור ישעיהו ליבוביץ, ניקח כדוגמא את שיטתו לגביי אמונת המשיח, שהוא לא יבוא בתכלס כי כל הרעיון הוא שהוא תמיד צריך "לבוא", דבר כזה יכול להחליש את ההמונים, הוא מתאים בכלל להמונים? כל הזמן אני חושב על זה שבניו של ישעיהו לייבוביץ יצאו רחוק מתורה ומצוות כי אולי השיטה הזאת לא נכונה לציבור (גם אם היא נכונה) ואולי יש להשאיר אותה בכספת המתאימה.
הרב מיכה גודמן בסיפרו על המורה נבוכים כותב כמה פעמים שהרמב"ם כתב את המורה נבוכים בצורה נסתרת כדי שרק מעטים שמתאים להם שיבינו – יבינו, מזכיר קצת את תפיסת שפינוזה שלא רצה לבטל את האמונה הפשוטה של ההמונים והאמין שזה נכון להם להאמין בדרך שלהם..
מצד שני תפיסה כזאת מרגישה לי
א. מתנשאת (רק המשכילים יכולים להבין את האמת האלוהית)
ב. בעיני זה נותן טעם לפגם באמת כאשר אי אפשר "לשווק אותה".
אני כמובן שואל את השאלה ברובד הרעיוני של "אמת תוצאתית" מול אמת מוחלטת, וגם בגלל שאני מרגיש שכבודו אידאליסט בכל הקשור להפצת התפיסה שלו, על ידי הוצאת ספרים, שו"ת וכו'.. ומבחינתו שכלל הציבור ינתח ויחשוב בכלים פילוסופים. 
מקווה שהדילמה ברורה…