תכלית החיים

הנחת יסוד בהגות הראשונים, ובמידה רבה ברוב בתי המדרש בזמננו הוא שתכלית החיים היא לעבוד את ה'. הרמב"ם מדבר על ידיעת ה', שלפי זה יש לכון את ההתנהגות הגופנית, תיקון המידות וסדר חברתי. ספר הכוזרי מדבר על קבלת הענין האלוקי, שהחלקים האנשויים של האדם הם רק הכנה להם. חסידות מדבר על דבקות, וכן רוב ככל התנועות הרוחניות בעם ישראל בעת החדשה. כשמדברים על הבדל בין התפיסה הדתית לחילונית הרבה פעמים מדגישים זאת, שבת]יסה הדתית יש תכלית שקודמת להחלטות שלנו, ויש תכלית אחת ולא תכליתות רבות שכל אחד בונה כדרכו. 
תפיסה זו קשורה לתפיסה תכליתית (תועלתנית) של המצוות. הרמב"ם, לדוגמא, מסביר את המצוות כסדר חיים שמאפשר ידיעת הבורא, ורק טבעי שאם כן יגדיר את מטרת החיים כידיעת הבורא. וכן כל אחד כדרכו.
כבוד הרב נוהג להסביר שמקיימים את המצוות כחובבה של 'הכרת הטוב מאפיזית', ונמנע מהסברים תכליתיים למצוות (אף שאינו שולל שמצד הקב"ה יכול להיות תכלית, אבל אנו לא מבינים ומקיימים רק כי אנו חייבים). זו תפיסה דאונטולוגית יותר של המצוות. 
זה לכאורה 'תוחם' את המצוות. עשיתם היא חובה עצמית שמוטלת עלינו, אבל אם לא מדברים על תכלית כללית אליה הם מכונים זה 'משחרר' הרבה מתחומי החיים. זה פותח אפשרות לבחור משמעויות אחרות לחיים, מוסריות, נהנתניות וכו'. לפי"ז לא נכון לומר שתכלית החיים היא דבקות בה'. יותר נכון לומר שאיננו יודעים מה התכלית של הבריאה שלנו, וכל אחד יבחר מטרה או יתן משמעות כפי מיטב הכרתו. רק לא לשכוח שחייבים לקיים את הציוויים שהטיל עלינו הבורא.
האם הרב מסכים?