תפילה ללא כוונה
שאלה: בזמן האחרון אני מוצא עצמי במצב שכבר לפני התפילה אני יודע היטב שלא אצליח לכוון בתפילה. אולי איכשהו אצליח בכוונה של עומד לפני ה' כפי החידוש של ר' חיים שזה יכול להספיק(?), וגם זה לא בטוח.
שאלתי היא, היות וזכור לי רמב"ם בהלכות תפילה שפוסק "היתה דעתו משובשת וליבו טרוד אל יתפלל", אם אפשר לנהוג כך גם היום הלכה למעשה.
שאלה נוספת, בהנחה שההלכה אכן מכירה בתפילה ללא כוונה (כדעת בעלי התו' שחידשו שהיום מציאותית לא שייך לחייב חזרה על תפילה בלי כוונה היות ואף אחד לא מכוון, סברה שיש מקום לכאורה לחלוק עליה-שכן תפסוק אם כך שאף אחד לא יתפלל אלא אם כן יכוון, אבל לא שהכוונה אינה דרושה כלל), האם הלכה זו היא בחינת "היתר" (כנגד האיסור של הרמב"ם), או שאחרי שזה היתר אז ממילא נהפך לחובה.
השאלה שלי נובעת כמובן מתוך תפיסה שמגובה מאוד חזק מבחינה הרגשתית, שאין כל טעם בתפילה כזו, אך אם בכל זאת יש חובה גמורה אז אקבל זאת.
שלום דוד.
לא הבנתי לאיזו כוונה אתה מתכוין: כוונת המילות? כוונה לצאת ידי חובה? בלי כוונת המילות לא עשית מאומה. בכוונה לצאת ידי חובה ועמידה לפני ה' נראה מסברא שדי לנו בסתמא לשמה. אבל בכוונת המילות זה כמובן לא מועיל.
גם לפי הגר"ח עמידה לפני ה' היא בנוסף ולא במקום.
גם אם אתה יודע מראש שלא תתכוין עדיין מוטלת עליך החובה לנסות. אפילו היכא שאתה מעריך שתחטא לא קי"ל כרבי אלעאי שיילך למקום רחוק ויעשה מה שליבו חפץ (ראה רי"ף ורא"ש במו"ק טז).
דווקא מי שבד"כ מתפלל בכוונה ופעם אחת דעתו טרודה אומרים לו לוותר ולא להתפלל. אבל מי שזהו המצב הרגיל שלו פשיטא שאין לוותר לו ולבטל ממנו מצוות תפילה. וזו בדיוק הסברא של התוס' והפוסקים שהולכים בעקבותיו שאומרים כן להתפלל אבל לא לחזור.
כוונתי היתה שאני יודע בוודאות שלא אצליח לכוון במלים כלל.
אף שלא קיי"ל כר' אלעאי, פסק הרמב"ם שאם מצא דעתו משובשת וליבו טרוד "לא יתפלל". אעתיק את ההלכה (פ"ד הט"ו):
"כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה; ואם התפלל בלא כוונה- חוזר ומתפלל בכוונה. מצא דעתו משובשת וליבו טרוד- אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו" (למה לא? "תנסה!"). ובהט"ז: כיצד היא הכוונה (המעכבת, לכאורה) שיפנה ליבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה…".
כל זה הלכה למעשה, מפורשת, בלי הרבה מקום ללומדעס. אני יודע שמרן פסק כמוהו בעניין החזרה (דעת הרמ"א שא"צ חזרה, אבל אולי גם הוא לא דיבר להתפלל בלי כוונה לכתחילה אלא בדיעבד). האם זה אומר שמרן סובר את הדין הנ"ל עם כל המטען שלו הלכה למעשה? אם כן, אז מי ש"דעתו משובשת" שזה כולנו לדעת התוס', אסור לו להתפלל.
לכן זה לא דומה למימרא של ר' אלעאי, כי הוא דיבר על אדם שרוצה לעבור עבירה, וברור שאחנו לא יכולים לפסוק כמוהו ולהתירה לו. כאן, התפילה ללא כוונה היא העבירה!
ולגבי החשש ל"ביטול מצוות תפילה", אני מסכים שזו הסברה בבסיס חידוש התוס', אבל הרמב"ם ודעימיה ללא ספק חלקו על כך כי אין שום סייגים בפסיקתם. השו"ע מחייב לחזור ולהתפלל למי שלא כיוון.
אז אם לא נעשה האחדת מקורות, יש לי לפחות את מרן (אמנם אני אשכנזי..) לסמוך עליו. בוודאי במקרי קיצון של תפילה שהיא כל כולה ביזיון ומלמול חסר פשר.
בס"ד כ"ח א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י ע"ז
לדוד – שלום רב,
הלכה פסוקה מדינא דגמרא שאם יכול לכוין בברכה הראשונה – יתפלל, ומדובר במאמץ של דקה שתיים.
יש סיכוי טוב, שאם תתפוס את עצמך ותתרכז בברכה הראשונה – תמשיך גם הלאה בכוונה, ואם לא בכל התפילה, אז בחתימת הברכות ובברכת 'מודים'.
יש לזכור, משברים עוברים, אך כשמתרגלים 'לחפף' – ההרגל נעשה ח"ו טבע! והעיקר להקפיד על שעות שינה סדירות!
בברכת 'תהא שנת ערנות וחיות', ש.צ. לוינגר
ברייתא בברכות לד,ב 'ואם אינו יכול לברך בכולן – יברך באחת' וביאר רבי חייא: 'באבות', וכן פסק בשו"ע או"ח קא,א.
והארכתי בסוגיא בתגובתי 'הראשונים?! – הגמרא! (לרמד"א' מיום ה' בתמוז לטור 77, ובתגובותיי שם בהמשך.
בברכה, ש.צ. לוינגר:
לרש"צ
תודה על העצה, אנסה ליישם. אני מניח שאם אני יודע שבדיעבד די לכוון בברכה הראשונה זה הרבה יותר קל.
לעיונא, בפסק השו"ע יש עדיין מקום לדון כי הוא פסק את הגמ' הנ"ל רק בדיעבד עבור מי שהתפלל ולא כיוון. אין מקור מפורש שהתיר להתפלל כך לכתחילה. אדרבה, בסימן (צ"ג) פסק שלא לעמוד להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך פלפול הלכה, ואף הרמ"א לא חלק על הלכה זו (ואף שהמ"ב כתב שלא מיירי כשיפסיד זמן תפילה, מרן עצמו לא סייג זאת, אולי סבר שבמצב כזה לא יוכל לכוון אף בברכה שראשונה).
גם מה שהרב מיכי קושר בין הפטור מחזרה על התפילה למי שלא כיוון, לבין היתר להתפלל כך לכתחילה, צריך מקור ולא מוכרח כלל (מסברא אני יכול לטעון שסברתם הפוכה, שלא רצו להרבות בתפילות שאדם מתפלל בלי לכוון). עכ"פ חזינן דהרמ"א פסק תרוויהו: לא יתפלל מתוך דין, ולא יחזור אם כבר התפלל ולא כיוון.
גם הברייתא הנ"ל לא התירה מי שאינו יכול לברך באחת.
לשון השו"ע או"ח קא,א:
'המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות
ואם אינו יכול לכוין בכולן – יכוין באבות.
וביאר בביאור הלכה:
'משמע מלשון זה דאפילו לכתחילה מותר לעמוד להתפלל, כיוון שהוא אנוס שאינו יכול ליישב דעתו [בכל הברכות מלבד הראשונה. שצ"ל] וכן משמע לישנא דברייתא…' *)
לגבי דיעבד, אם יחזור כשלא כיוון, כתב השו"ע (שם)
'ואם לא כיוון באבות, אע"פ שכיוון בכל השאר – יחזור ויתפלל'
על זה כתב הרמ"א שהאידנא לא נהגו לחזור בשל חוסר כוונה מחשש שגם בתפילה השניה לא יחזור, וכתבו הפוסקים הספרדיים (כגון 'כף החיים' ו'ילקוט יוסף') שהאידנא גם הספרדים לא חוזרים בשל חוסר כוונה.
בברכה, ש.צ. לוינגר
*)
לדעת המ"ב, גם בזמננו, אם לא יוכל לכוין באבות – לא יעמוד להתפלל. לעומתו, הרב חיים קנייבסקי (הובא ב'אשי ישראל) כתב שנהגו לעמוד להתפלל גם אם לא יכוין אף באבות (וכן הורה ב'ילקוט יוסף'). לענ"ד, כיום שמצויים סידורים ביד כל אחד – מאד לא שכיח מצב שלא יוכל לכווין ב'אבות'.
אם לדין אקבל.
השאלה היא מה הערך עבורי בתפילה כזו. את"ל שבדור הירוד שלנו הקב"ה פשוט מקבל מה שיש… יכול להיות. אבל האם אין בכך הפיכת התפילה ל"מעמד צד אחד"?
אני כותב זאת כי אני יודע שרבים אחרים "סובלים" רוחנית, מהבעיה.
על עצמי אני מעיד שלפעמים אני מנסה למשל שילוב והוספה של בקשות אישיות שונות בשפה שלי בתוך הברכות. אבל זה דורש ממני ממש השקעה נפשית ואפי' פיזית, ולא תמיד יש כוח ו"הרגש" מתאים לזה. שמא כך התפילה צריכה להיראות, לא יודע.
כבר הסברתי את דעתי על הרמב"ם ולא אחזור על כך שוב.
ברור שאם מתכוין בברכה הראשונה די בזה כדי להתפלל. הבנתי שאתה טוען שגם בראשונה אינך מכוין.
הקשר לרבי אלעאי הוא שההלכה לא מכירה בחולשות ולא עושה ויתורים. מי שחושש מחולשה שישתדל יותר. לא התכוונתי להשוואה שמדובר כאן בעבירה. וראה מאמרו של רא"ו בביאורי אגדות על ארבעים יום לפני יצירת הוולד שכתב שר' אלעאי היה דטרמיניסט (ולדעתי הוא לא צודק בזה, ואכ"מ).
בס"ד ערב ר"ה תשע"ח
ב'רשות' לסדר מלכיות זכרונות ושופרות 'אלקינו ואלקי אבותינו היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל', מתוארים שלוחי הציבור בנוסח הדפוסים כ'גשים מול ארון הקודש באימה'.
ברם במחזור של ד"ר גודשמידט ז"ל, מובאת הנוסחה המקורית: 'גשים מול שוד להתלחמה'. בתפילה עומדים אנו מול המקטרג, הרוצה להחליש אותנו ולבטל את ערכם של מעשינו הטובים. ושלוחי הציבור עומדים לפני ה' להגן על ישראל ולהשמיע את זכותם ולבקש עליהם רחמים מאת אדון כל.
ברם, לא די בשלוחי הציבור. הם זקוקים ל'עמך מסביבים אותם כחומה', שאני, אתה וכולנו נגייס את כוחותינו ונצטרף למאבק לפתיחת ליבנו, שבעקבותיה בעזר ה' ייפתחו שערי שמים.
הצלחתו של מאבק תלוייה בנקודת ההתחלה שלו. כשמביטים בקושי הגדול ונבהלים – מפסידים מראש. אך כשמתמקדים בנקודת ההתחלה ומצליחים בה – ההצלחה גוררת הצלחות נוספות. כיוונת ב'אבות'? – תנסה להחזיק מעמד ולכווין בעוד כמה ברכות. הצלחת היום קצת? – מחר בעז"ה תצליח יותר!
כשפותחים פתח כחודו של מחט – הקב"ה מסייע להרחבתו לאין שיעור!
בברכה, ש.צ. לוינגר
ולגבי 'דורנו הירוד' – דווקא בתחום היכולת לכווין בתפילה מצבנו יכול להיות יותר טוב. כולנו יודעים עברית ברמה של שפת אם, ולכולנו מצויים סידורים.
תאר לך כמה היה קשה לכוין כשהתפילה היתה נאמרת בעל פה, והתרכזות מחשבתית בקטע מהתפילה היתה יכולה לנתק כליל את חוט המחשבה של המתפלל, בעיה שפטור ממנה מי שפתוח לפניו סידור, ומקיים 'אמר עם הספר – ישוב מחשבתו הרעה'.
בהמשך לשאלה הזה, האם גם בק”ש, ברכת המזון וברכות בכלל כוונת המילות היא לעיכובא? או שזה רק בתפילה?
בק"ש הכוונה מעכבת בפסוק הראשון, ואם לא כיוון צריך לחזור ולקרוא. בשאר חלקי ק"ש בדיעבד יצא גם אם לא כיוון.
בברכת המזון וברכות בכלל אין הכוונה מעכבת (בדיעבד).
(ההבדל לדעתי הוא שק"ש זה עיקר אמונה- "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך", בעוד ברכות זה להגיד "תודה", ונוהג שבעולם שאמירת התודה מספיקה).
דומני שכוונת המילות מעכבת בכל דבר שכרוך בדיבור. דיבור בלי כוונה אינו דיבור אלא סתם הנעת שפתייים. אמנם יש רמות שונות של כוונה (הבנת המילות, כוונה למה שהן אומרות וכו').
מה יהיה הדין אם בירכת ברכה כלשהי, נניח מברכות ק"ש, ולאחר כמה משפטים תפסת את עצמך שלא היית מרוכז ולא שמת לב בכלל למה שאתה אומר. האם צריך לחזור אחורה לנקודה האחרונה שבה היית מרוכז? או שאולי נגיד שכוונה כללית לצאת ידי חובה ברכות ק"ש מועילה כאן?
קשה כאן לומר משהו דווקני. אני מעריך שכוונה כללית מועילה, בפרט לפי הרמ”א והראשונים שהיום איננו מכוונים אפילו בתחילת עמידה.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer