חולין על טהרת הקודש

בס"ד

בתחילת פרשת ויקהל מופיעה פרשה קטנה שמצווה על שמירת שבת. חז"ל למדו מהסמיכות בין השבת למשכן שהמלאכות שנאסרו בשבת הן אותן מלאכות ששימשו במלאכת המשכן. התורה חוזרת שוב ושוב על כך שהקמת המשכן מתבססת על חכמה ויצירתיות, ומשתמשת בביטויים שונים כמו 'מלאכת מחשבת', 'מעשה חושב', 'כל חכם לב' וכדומה. בעקבות כך, מלאכות שבת עצמן מוגדרות כ'מלאכת מחשבת', ויש לכך השלכות הלכתיות שונות.

הדבר מעורר את השאלה מהו היחס בין הקודש לחולין. האם החול בא רק לשמש את הקודש? האם כל ענייננו הוא לתקן את החול ולהעלותו? האם האמנות והמדע הם רק תשמישי קדושה? בפרשיות המשכן רואים שניתן לקחת את החכמה והיצירתיות של החולין ולרתום אותן לקודש, להקמת המשכן. חסידים רואים בזה בניין אב לפעולתנו בעולם שעניינה הוא בירור והעלאת ניצוצות של קדושה שטמונים בתוך החולין, ובכך הופכים אותו לראוי וללגיטימי.

אבל ניתן לראות את היחס בין החול לקודש באופן אחר לגמרי. העובדה שהחכמות והמלאכות הללו משמשות לבניית המשכן יכולה גם לומר שיש להן ערך בפני עצמן. אם עליהן מיוסד הקודש כנראה שזוהי תשתית ראויה לו. בהסתכלות הזאת, הקודש מיועד לגלות שבחולין עצמו יש ערך. החולין לא נברא רק כדי שנתקן ונעלה אותו  ("תן דעתך שלא תקלקל").

בהסתכלות החסידית הבריאה כולה קודש. החולין עטוף במסך שמסתיר אותה מאיתנו, והמשימה שלנו היא לטשטש ולמחוק מסך זה . הצמצום האלוהי שעליו מדבר האר"י נתפס שם כמשל ואשליה בלבד. אלוהים לא באמת הצטמצם, שכן "מלוא כל הארץ כבודו" ו"אין עוד מלבדו". זוהי תפיסה מוזרה. אם אנחנו עצמנו לא באמת קיימים (שהרי "אין עוד מלבדו"), אז אשליה של מי אנחנו? הקוגיטו של דקרט, "אני חושב משמע אני קיים" (Cogiti Ergo Sum), מראה שהטענה הזאת מופרכת. אם אני חושב משהו (או אפילו מושלה) אזי היש החושב הזה בהכרח קיים. כך גם לנדון דידן: אם החול מעמיד את הקודש זה אומר שיש לו קיום וחשיבות עצמאיים.

בהמשך הפרשה מופיעים כל מיני פרוכות ומסכים שמפרידים בין חלקי הקודש השונים. ההפרדות הללו אינן אשליה וגם לא משהו שאנחנו אמורים למחוק ולטשטש. הן מלמדות אותנו שחשוב לעשות הפרדה בין הקודש לחול, גם בגלל שיש לחולין מעמד עצמאי שחשוב לשמר אותו. העולם נברא בשביל חיי החולין. החכמה והיצירתיות לא נועדו רק למשכן אלא לכלל מישורי חיינו. יש ערך למדע, לחכמה, לאמנות, והם לא רק תשמישי קדושה. הפרוכות לא מגינות רק על הקודש אלא גם על החולין מפני אימפריאליזם של קודש שמאיים לאיין אותו.

מעבר לשני הנתיבים שמופיעים בדרך פשוטה מול עינינו, זה של החול וזה של הקודש, ישנו גם נתיב שלישי של חולין על טהרת הקודש. הנתיב הזה רואה בחיי החולין ערך ולא רק אמצעי. לכתחילה ולא רק דיעבד. העולם נברא כדי שנחיה בו ונמצה אותו. לא כדי שנתבדל ממנו (כדעת ה'מתנגדים') וגם לא כדי שנזקק ממנו קדושה שחבויה בו (כדעת החסידים). למעט כלי קודש מסוימים, החיים הפרוזאיים הם שצריכים לעמוד במוקד חיינו ומשימותינו.

פורסם במקור בעלון "שבתון".