הצדקה הלכתית לשימוש בכינוי בספר "אלוהים משחק בקוביות"

בס"ד

2016

מבוא
מטרתו של הספר היא להשלים לאקונה בלתי נסבלת בשיח אודות האבולוציה. הקול הדומיננטי בשיח הציבורי הוא זה האתיאיסטי. הקול התיאיסטי כמעט אינו נשמע (בודאי לא בעברית), וגם כשהוא נשמע זה נעשה בצורה מעוותת ומזיקה. הספר מיועד להציג עמדה תיאיסטית (מאמינה, ברובד הפילוסופי, לאו דווקא היהודי-דתי), שמבוססת על הכרה בממצאי האבולוציה (להבדיל מהספרות הבריאתנית הרווחת). הספר מיועד להיות נגיש ואטרקטיבי לכל קורא משכיל, ובפרט לאלו שאינם מאמינים.
ישנה בעייה נוספת בשיח הציבורי, שקשורה לזו הקודמת. השיח בן ימינו בנושא האבולוציה הוא מעוות אפריורי. המצב בתודעה הציבורית כיום הוא כזה שהכותבים על התזה הניאו-דרוויניסטית שמצדדת באתיאיזם מצטיירים ככותבים מדעיים ופילוסופיים, ואילו הכותבים (עד כמה שישנם בכלל כאלה) לטובת האמונה מצטיירים כספרות של הטפה דתית, שטחית ומוטה. מטבע הדברים ספרות כזו לא תיקרא על ידי הציבור הרחב (אלא על ידי אלו המשוכנעים כבר).
מן הסיבות הללו, אם ההתייחסות בספר היתה כוללת את הכינוי בצורות כמו 'אלוקים' או 'א-להים', הספר היה מתוייג מייד כספרות הטפה דתית, ולא היה משיג את מטרתו. רוב הקוראים שחשוב שיקראו אותו, כלל לא היו טורחים ליטול אותו לידם.
ניתן אולי להימנע מן הבעייתיות אם שם ה' לא היה מופיע בספר כלל. אך זה היה מונע את האפשרות לעסוק בנושא. את הבעייה של הגיית השם, ניתן לפתור רק בכתיבה של 'אלוקים' ולא 'א-להים', שנהגה באותה צורה.
ניתן היה להפחית את הבעייתיות על ידי הימנעות משימוש בכינוי הזה בכותרת הספר. הופעת הכינוי הזה לא רק בתוך הספר אלא גם בכותרת, מחד מעצימה את הבעייתיות ההלכתית (שהרי זה נמצא בחיצוניות של הספר ולא בתוך עטיפות, וגם כותרת הספר היא צירוף שיעלה על פיהם של המשתמשים בספר והמפרסמים שלו). אך מאידך, היא משיגה ביתר תוקף את המטרה: שיהיה שם שמים שגור על פי הקוראים, ושאלוקים יפסיק להוות נושא להטפה ויתחיל להיות אינטרפרטציה לגיטימית (ואף סבירה הרבה יותר מהאלטרנטיבה האתיאיסטית) לתורת האבולוציה.
מכל הסיבות הללו החלטתי היתה להשתמש בכינוי 'אלוהים' גם בכותרת, ולא להסתפק בתחליפים שהם לכאורה 'כשרים' יותר.

לעצם הבעייה
בשימוש בכינוי כזה בספר (ובעיקר בכותרת) עלולות להתעורר בעיקר שני סוגים של בעיות: 1. ביזוי שם ה' (הכנסת הספר למבואות המטונפים, זריקתו כשבלה). 2. הגיית השם לשווא (כשמתארים את הספר, ובפרט את הכותרת). מדובר כמובן על איסורים שעלולים לעבור הקוראים בספר, ולכן ברקע הדברים עומד איסור 'לפני עיוור'. אם אכן הקוראים עלולים לעבור על איסורים אלה, המחבר שהכשיל אותם בכך עבר על 'לפני עיוור', או לפחות על מסייע (בחד עברא דנהרא).
הדיון כאן יהיה קצר ביותר, ורק אסכם את עיקרי הדברים הנוגעים לענייננו.

שמות וכינויים לעניין מחיקה ואמירה לשווא
ההלכה מבחינה בין שמות לכינויים. ישנם מחלוקות בשאלה מהו שם ומהו כינוי, ומה כלל אינו נכלל בשתי הקטגוריות הללו. שם 'אלוהים' נכתב במקרא בכל המקומות כולם (!) ללא האות וא"ו, ולכן כשהוא נכתב בתוספת וא"ו ודאי אין כאן שם, אלא לכל היותר כינוי. הדבר דומה להתייחסויות כמו 'א-להים' או 'אלוקים'. אין הבדל מהותי לעניין הכתיבה (משא"כ לעניין ההגייה. ראה להלן).
המקום היחיד שניתן למצוא התייחסות לכתיבה דומה לזו היא ביחס לשם 'אלוק' לעומת 'אלק' (ראה לדוגמא שו"ע יו"ד סי' רעו ה"ט, ובט"ז שם סק"ז, בדרך השני ובסוף דבריו שם), לגבי זה כתבו הפוסקים שאין לחלק ושניהם שמות, כי במקרא עצמו שם זה נכתב בשתי הצורות. אולם מכאן גופא ניתן ללמוד שהיפוכו לגבי שם 'אלוהים'. זה לעולם נכתב במקרא ללא וא"ו, ולכן ודאי אין לדון בזה כשם.
הדבר מזכיר שם שמקובל היה לכתוב בסידורים עם שני יוד"ין, שעל כך כתב הרמ"א יו"ד סי' רעו ה"י שמותר למחקו. ונראה שבנדון דידן נמי לא שנא.
ובגר"א שם סקכ"ד כתב:
"והשם שכותבין כו'. כיון שאינו אותיות השם ואע"ג שרמוז על השם וכמ"ש הרא"ש בשבועות שם כל שלמה כו' לאו לענין שאינו נמחק קאמר אלא לידע פירושו כו' וכ"כ בתשובה כלל ג' סט"ו וכ"כ הרמב"ם וש"פ דהא לא חשיב אלא ז' שמות הנ"ל ואף ששם אלקים וכיוצא יש מהן הרבה שהוא חול ואפ"ה חשיב להו ולא חשיב להנך"
כלומר רק שבע השמות הללו אסורים (כמפורש גם בשו"ע שם ה"ט, שאיסור מחיקה הוא רק באחד משבעה שמות). אמנם בהמשך דגבריו הביא מתוס' שהסתפק לעניין איסור מחיקה.
ואצלנו הוא רק גרם מחיקה, שהרי לא מדובר שימחקו בידיים, ולכן ודאי יש להקל (כסוגיית טובל בגמי, שבת קכ ע"ב, שמשם עולה שבגרם מחיקה אין איסור אף שלא לצורך. וראה ש"ך יו"ד סי' רעו סקי"ב שהתיר לצורך (ואצלנו הוא לצורך). אמנם ראה מחלוקת בזה בהר צבי יו"ד סי' רלא וסי' רלג. וראה גם אחיעזר ח"ב יו"ד סי' מח שהתיר לכתחילה).
ובהגהמי"י רפ"ו מהל' יסודי התורה כתב בשם הרא"ם שאם לא התכוין לקדש את השם אינו קדוש ואין איסור למוחקו. וראה בזה בחוו"י סי' טז, שהסביר ששם הכתוב על ידות הכלים מדובר שיש חשש שהכותב התכוין לקדשו. וראה גם באחיעזר שם סק"ג.
ובחוו"י שם גם דן בהיתר לכתוב על גבי טבעת, והאם מותר לשים בידה של אישה. ולכאורה הטבעת גם נכנסת למקומות של בזיון, וצלע"ק בזה.
ועוד דן בחוו"י שם בשאלה האם כתיבה היא כדיבור, ואז כשכותב חשיב כהוגה את השם לשווא. אך הוא דחה זאת. ובפרט שאצלנו מדובר שמכונה כתבה אותו, ולא אדם, ולכן גרע טפי, ובודאי אין בזה כתיבה כדיבור, ואף לעניין קדושה גרע טפי (כמו מצות מכונה. ושם אף כשעומד אדם על ידם ומתכוין להדיא לשמה, הפוסקים דנים האם מהני. ואצלנו שאין כלל כוונה כזו, היאך יתקדש השם?).
עוד יש לצרף כאן את הסברא שהכוונה בשם 'אלוהים' בספר היא לאלוהים פילוסופי ולא לאלוקים הדתי (נותן התורה). זהו שם לאידיאה פילוסופית כללית שאינה מכוונת כלפי הקב"ה במובנו הדתי המלא (אלא לרעיון רחב יותר).
בכל אופן, לכל היותר אף בשם מלא לכל היותר מדובר באיסור דרבנן, כדהוכיח בציץ אליעזר חי"ז סי' סי' לא סק"א. על כן כל הסניפים דלעיל ודאי מספיקים כדי להתיר זאת בשופי, ובפרט שהוא לשם צורך חשוב (ראה דבריי למעלה).
וכן בכניסה למבואות המטונפים, ראה יו"ד סי' רפב שמה שאסרו הוא בכתבי הקודש וקמיעות עם שמות, משא"כ בספרים כגון זה עם כינויים (ולא מצאנו שמקפידים שלא להיכנס לבית הכסא עם עיתון שכתוב בו מילים כמו שלום ורחום וכדו').

הגיית השם לשווא
איסור הגיית השם לשווא אינו ברור. כידוע, נחלקו הראשונים האם ברכה לבטלה היא מדאורייתא (נשיאת השם לשווא) או מדרבנן. וגם אלו שרואים בזה איסור לא תשא שמע שווא, ייתכן שזה רק מפני שיש כאן פעולה עם שם ה', אבל עם הזכרה של השם בעלמא לית לן בה (לפחות מדאורייתא). כששרים זמירות שבת רבים נוהגים לשיר בשם, אף שאין שם פסוקים ואינו לצורך. וגם הזמירונים מכילים את שם ה', ואין חושש למכשולות שייצאו מכאן.
יש לזכור שודאי אין בזה איסור הוגה השם באותיותיו, שהוא איסור תורה, שהרי זה נאמר רק על השם המפורש, שקורא אותו כפי שהוא נכתב ( י-ה-ו-ה) ולא כפי שהוא נהגה (א-ד-נ-י). ראה אנצי"ת 'הוגה את השם'. ומכאן גופא ראיה לדברינו לעיל, שאין איסור (מה"ת) להזכיר שם אחר לשווא.
וגם את"ל שיש בזה איסור, עדיין יש לדון מהו שנקרא 'לבטלה'? מסברא נראה שכשמדברים על אלוקים הזכרת שמו ודאי אינה לבטלה. ולא גרע מקורא להתלמד שודאי מותר.
וראה בשו"ת הר צבי יו"ד סי' רלד שדן במורה שכותב על הלוח בעז"ה ומוחק. בתוך דבריו הוא כותב שהזכרת השם לשם חינוך אינה נחשבת אמירתו לבטלה. והרי כאן אצלנו הוא גם לשם חינוך. עוד צידד שם שגם אם יש בזה איסור הוא נדחה מפני חובת החינוך, והמצווה הזו דוחה אף איסור תורה. אמנם מכיון ששם דן בכתיבת השם על ידי המורה על לוח כדי ללמד לתלמידים, לכן למסקנה הוא מצדד לדחות את ההיתר מפני שהאיסור נעשה על ידי המורה והעבירה על ידי התלמידים. אבל בנדון דידן הרי גם האיסור, אם ישנו כזה, נעשה על ידי הקוראים. ועוד שאצלנו מדובר על הזכרתו ולא על כתיבתו ומחיקתו.

לפני עיוור לטובת המוכשל
בשורה התחתונה יש לזכור שכל האיסורים הללו הם חששות שהקורא שאינו שומר מצוות או אינו מודע לאיסור עלול לעבור. כלומר התרגום המעשי לכל מה שנאמר עד כאן הוא רק מתוך פרספקטיבה של "לפני עיוור". לולא זה ודאי אין כאן שום איסור, שהרי הקורא יכול להיזהר לא לומר את השם, כמו שהוא נזהר כשהוא קורא מסידור או חומש וכדו'.
אבל כאן נכנס שיקול נוסף, והוא שלא בהכרח ייעבר איסור. וגם אם כן, זה לא תרי עברי דנהרא. ולבסוף, מדובר בעבירת לפני עיוור שנעשית לטובת העיוור (כדי לקרב לאמונה את הקורא שאינו מחוייב להלכה). ועל כך כבר כתבו כמה וכמה פוסקים שיש היתר. כגון להגיש מאכל למי שאינו מברך, כדי שלא יבוא לשנוא את שומרי התורה (הגרש"ז), או אפילו להזמין מי שאינו שומר תומ"צ בשבת לסעודה אף שזה כרוך בנסיעה, כדי שיתקרב לתומ"צ.

סיכום
סוף דבר, ספק גדול אם בכלל מגיעים כאן לאיסור, וגם אם כן, זה איסור דרבנן. ומעל הכל מבחינת הכותב מדובר בהכשלה שהיא לטובת המוכשל, ובכה"ג בהחלט יש מקום לסברא שאין איסור 'לפני עיוור'.