בס"ד

ממדבר מתנה – 2003

'כי נר מצווה ותורה אור'

בתוך הקללות המופיעות בפרשה, כותבת התורה (כח, כט):

והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה ולא תצליח את דרכיך. והיית אך עשוק וגזול כל הימים ואין מושיע.

פשט הפסוק הוא שישנה כאן קללה אחת: שנהיה כעיוורים. ממילא גם נימצא באפלה, שכן העיוור מצוי תמיד באפלה. אולם חז"ל כבר שואלים (מגילה כ"ד ע"ב):

תניא: א"ר יוסי, כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיור באפלה. וכי מה איכפת ליה לעיור בין אפלה לאורה? עד שפעם אחת הלכתי באישון לילה ואפלה וראיתי סומא מהלך ואבוקה בידו. אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתים ומן הקוצים ומן הברקנים.[1]

אם כן, חז"ל מבינים שישנן בפסוק שתי קללות: שנהיה כעיוורים, ובנוסף לכך שלא יהיה נר בידינו ואז אף אחד לא יוכל להציל אותנו.

מצב כזה אומר דרשני. מדוע עוברי האורח עצמם לא מחזיקים נרות, ולאורם הם יכולים להציל את העיוור. מדוע צריך להציל אותו דווקא בנר שלו, שמוחזק בידו?

התורה כנראה מתכוונת לומר שאין אפשרות להציל את האדם בנר של מישהו אחר. ישנם נרות גם בידי עוברי אורח אחרים, אולם להצלתו של העיוור ניתן להשתמש רק בנר שלו. אמנם ייתכן שהוא עצמו אינו רואה את האור של נרו שלו, אולם הצלתו בידי אחרים גם היא דורשת שימוש דווקא בנר שלו.

אם כן, ישנן בפסוק זה שתי קללות, ולא רק אחת: שנהיה כעיוורים, כך שגם אם היה בידינו נר לא נוכל לראות אותו. בנוסף לכך, ישנה קללה נוספת, שלא יהיה בידינו נר משלנו.

למעלה ראינו שחז"ל תוהים מה משמעותה של הקללה שלא יהיה בידינו נר, אם אנו עצמנו לא רואים. על כך הם עונים (לפי פירושנו) שניתן להציל את האדם רק בנר שלו עצמו, ולא בנרות אחרים. מאידך, ניתן לתהות להיפך: מה משמעותה של הקללה שנהיה עוורים, אם אין בידינו נר. במצב כזה, כמו שעוברי האורח לא רואים (לפחות את האור שלנו), ולכן הם לא יכולים להושיע אותנו, גם אנו עצמנו לא היינו יכולים לראות. אם כן, מה טעם להכותנו גם בעיוורון.

דרשת חכמים מורה לנו שישנן שתי בחינות שנדרשות כדי לראות את המתרחש סביבנו: 1. יכולת ראייה. 2. קיומו של אור (וכפי שראינו צריך שהוא יהיה דווקא אור שלנו). אמנם לכיוון החיובי שתי הדרישות נראות מובנות מאליהן (פרט לעובדה שהאור צריך להיות שלי, שדורשת ביאור). אולם מהדרשה הזו גם עולה מסקנה שהיא מובנת פחות: שכל אחת משתי הבחינות נדרשת לעצמה, ויש משמעות להיעדרה של כל אחת מהן. ישנה משמעות חיובית ליכולת הראיה גם בחושך גמור, וישנה משמעות שלילית לחושך גמור (של אור שלי) גם אם אין יכולת ראיה.

העובדה שצריך דווקא את האור שלי, היא שרומזת לנו על כיוון הפתרון. אור פיזי הוא אובייקטיבי. או שיש אור או שאין אור. על כן מסתבר שכאן מדובר באור רוחני, ולא באור פיזי. אור רוחני הוא שונה מאחד לשני, בחינת 'ובתורתו יהגה יומם ולילה' (כל אחד בתורתו שלו). האור שבו עוסק הפסוק הוא 'נר מצווה ותורה אור', כלומר התורה. היעדרו של האור המתואר כאן הוא היעדרו של האור האישי של כל אחד בתורה. ממילא עלינו לפרש בכיוון זה גם את החושך שבו עוסק הפסוק. החושך הוא היעדרה של התורה האישית. ייתכן שיש תורה בעולם , ואחרים לומדים כראוי, אולם הם לא יכולים להציל אותי. הם לא יכולים לתקן את מה שמוטל עלי. לכן עוברי האורח זקוקים דווקא לאורו של העיוור עצמו כדי להצילו.

אולי בזה גם יבואר מדוע יש משמעות לכל אחת מהקללות כשלעצמה. היכולת לראות היא משמעותית גם כשיש חושך, שכן יש לי יכולת ליצור את האור שלי, ולתקן את המוטל עלי. מאידך, העובדה שיש חושך היא משמעותית גם כשמישהו הוא עיוור, שכן יש משמעות לאור שהוא אמור ליצור גם עבור אחרים. היעדר האור שלו אינו רק מונע ממנו עצמו לראות, אלא חסר משהו בעולם עצמו.

מחד, תורתו האישית של כל אחד מאירה לו עצמו, ואף אחד אחר לא יכול לעשות זאת במקומו. מאידך, תפקידו ומשמעותו של אותו אור הוא לא רק עבור האדם עצמו. מטרת האור היא לתקן את העולם עבור כולם. האור שלי לא יעשה את העבודה במקום מישהו אחר, אולם ביחד עם כולם תיעשה עבודת התיקון כולה.

שתי הזוויות הללו עולות בדרשות חז"ל גם במקום אחר בפרשתנו. משה פונה אל העם ואומר (כ"ז ט'): "הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך".  הגמרא בברכות ס"ג ע"ב דורשת מכאן שתי דרשות:

מאי הסכת? עשו כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה.

ועוד שם:

כתתו עצמכם על דברי תורה, וכדר"ל, דאמר אין התורה מתקיימת אלא מי שממית עצמו עליה, שנאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל'.

הדרשה הראשונה עוסקת בהיבט הציבורי של התורה: התורה לא נקנית אלא בחבורה. הדרשה השניה עוסקת בהתמודדות שנראית אישית מאד. אדם צריך לכתות את עצמו על התורה, ולבטל את כל עצמיותו כלפיה. זוהי דווקא עבודה אישית מאד.[2]

נקודה נוספת היא שהעבודה האישית היא דווקא ביטול האישי כלפי התורה. רק לאחר ביטול כזה התורה הופכת להיות 'תורתו'. על זה דרש השפ"א 'לו אנחנו' וקרינן 'לא אנחנו'. אם 'לא אנחנו' אז ורק אז 'לו אנחנו'. אולי נכון יותר לומר שרק אז בכלל 'אנחנו'.

בפסוקים הללו ישנה הנחייה איך אנו נהיים לעם. אם כל אחד עושה את תפקידו בתורה, ובכך מאיר את אורו לעולם, רק אז ישנו כאן עם. עם אינו יישות קולקטיבית בלבד, וגם לא אישית בלבד. גם לימוד התורה, שהוא אשר הופך אותנו לעם (ומכאן מקור לרס"ג: אין אומתנו אומה אלא בתורותיה), ישנם בו שני הרכיבים הללו.

אם כן, בלימוד תורה הביטול הוא תנאי לקיום וליישות. מי שמבטל עצמו לתורה, אישית וציבורית, נהייה לאיש ולעם. בזכות 'נחנו מה' אנו נעשים 'אנחנו'.

המסקנה מכאן היא שאמנם תורה נקנית בחבורה, אולם היא כרוכה גם בעבודה אישית מאד. מי שלא יהגה בתורתו (שלו) אף אחד לא יוכל להושיעו, כלומר לעשות זאת במקומו. יש לכך השלכות עליו כפרט, ועל הציבור והעולם כולו (שהאור האישי הזה חסר בו).

ייתכן שישנה כאן גם הבחנה בין שלבים: בשלב קניית התורה (הלימוד הבסיסי) ישנה חשיבות רבה יותר לחבורה. על כל אדם לבטל עצמו, לשמוע תורה מאחרים, וללמוד אותה יחד עם אחרים, בחבורה. בשלב זה התורה איננה אישית, אלא אובייקטיבית. אדם מקבל תורה מסיני, והיא עדיין בצורה גולמית (מבחינתו). זהו החומר שעליו הוא אמור לעבוד בהמשך.[3] זהו שלב הכרחי, אולם רק שלב ראשוני. מתוכו, בשלב השני, תצא התורה האישית של כל אחד.

לא ניתן לדלג על השלב הראשוני הזה. מי שמנסה ליצור את תורתו שלו מוקדם מדי, סופו שיהיה כעיוור, ושלא ייווצר האור שלו. רק מתוך הביטול אל האובייקטיבי תצא התורה האישית. לאחר שהיא תצא, היא נספחת אל התורה בצורתה הנוכחית, שהיא התוצאה של כל העבודה הזו של כל הדורות שלפנינו. עבור הדורות הבאים התורה האישית תהפוך לחלק מהתורה המועברת, האובייקטיבית, והם יקימו על גבה את הקומות הבאות.

מסקנה נוספת, ישירה יותר, היא שמי שחושב שהוא יכול לעסוק בדברים אחרים (מצוות חשובות, ככל שיהיו), ובכך הוא פוטר את עצמו מעיסוק בתורה ('אני כבר לא אהיה גדול הדור'), משרה חושך על העולם ועל עצמו, על אף שהוא עצמו אינו עיוור. הקללה על מי שעושה כך היא שבנוסף להיותו מצוי בחושך (שזה מה שהוא גורם לעצמו ולעולם), הוא גם הופך לעיוור (שזה עונש מהקב"ה), כלומר הוא מאבד את היכולת 'לראות', ליצור את החלק האישי שלו בתורה. אף אחד מהאחרים שעוסקים בתורה, לא יוכל לעשות את העובדה שלי. כפי שראינו, להציל אותי אפשר רק באמצעות האור שלי.

על כך נאמר: 'כי נר מצווה ותורה אור'. המצווה היא נר, כלומר אמצעי. אולם האור עצמו נוצר רק מן התורה. המצוות הן אמצעי לתורה. על כך מסביר בעל 'נפש החיים': 'יראת ה' היא אוצרו', כלומר יראת ה' היא אוצר (מחסן) שלתוכו נכנסת התורה. המצוות הן נר, שיוצר את האור. הן האמצעי שבונה את היכולת לראות, שלא נהיה עיוורים. כפי שראינו, אמנם ישנה משמעות גם ל'נר', כלומר לאמצעי (היכולת לראות), כשלעצמו. אולם מטרתו הסופית היא ה'אור', כלומר התוצאה שנוצרת על ידי הנר. תוצאה זו היא הפצת האור של כל אחד, ומניעת החושך (האישי, זה שתלוי רק בי).

[1] על יסוד סברא זו אנו פוסקים שסומא גם הוא מברך 'יוצר אור'. וכן קי"ל מכאן שמדליקים בשבת נר ליולדת סומא כדי שיהיו אחרים רואים איך לפקח עליה.

[2] ישנה שם בסוגיא דרשה שלישית ממילה זו:

            הס ואח"כ כתת. וכדרבא, דאמר לעולם ילמוד אדם תורה ואח"כ יהגה.

ישנם מאמרי חז"ל רבים שמורים לנו קודם למיגרס והדר למיסבר. שהבקיאות קודמת לעיון. אולם כיום נלענ"ד שהדבר כבר אינו בהכרח מתאים לנו. מי שלא יודע ללמוד עיון כמעט ולא יוכל להפיק תועלת מהבקיאות. בכל אופן, התורה האישית בודאי מצויה בעיקר בעיון ולא בבקיאות. 'תורתו' של אדם ניכרת בצורת הסברא והעיון דשלו. הבקיאות היא משהו אובייקטיבי. בכך אולי מתקשרת הדרשה הזו דווקא לדרשה הקולקטיבית שמופיעה קודם, ולא לדרשה הפרטית.

[3] במונחי ההערה הקודמת ניתן לומר כי זוהי 'בקיאות דעיון'. בישיבה לומדים את האובייקטיבי שבעיון (בישיבות מכנים זאת ה'רייד'). צריכה להיות לנו בקיאות בזה, כדי להגיע וליצור את הקומה האישית, התוספת שלנו לבניין.