עדי מדינה: מבט עגום על ההלכה ורבני זמננו (טור 84)

בס"ד

בימים האחרונים בעקבות פרשיות נתניהו השונות ועדי המדינה (כמו ארי הרו, גנור ועוד) עולה על הפרק סוגיית הנוהל של עדי מדינה. זו שאלה חשובה וכמובן עסקו בה רבים וטובים. לעתים בלי עד מדינה לא תוכל להעמיד לדין את גדולי הפושעים ושווה להצליח בזה גם במחיר ויתורים כלשהם לעד. מאידך, באמת נראה שלעתים עושים שימוש יתר במוסד הזה (כלומר מוותרים לעד גם כשיש ראיות טובות בלעדיו והוא לא באמת נחוץ). דבר אחד ברור לכל הדיוט (כמוני), שאין כאן תשובה פשוטה, ובוודאי לא תשובה גורפת לכל המקרים.

אז זהו שטעיתם. דווקא יש לה. ההלכה שמנחה אותנו בכל דרכינו, יודעת לומר שעד מדינה הוא פסול בתכלית. אין למוסד הזה מקום בשום מקרה ובשום מערכת משפטית בעולם. איך אני יודע? שטייט מפורש, כאן אנחנו מתבשרים שדעת ההלכה היא חד משמעית וברורה. קונצנזוס רבני מופלא מהקצה לקצה. ממש ימות המשיח: עד מדינה הוא מויסר, פסול לעדות, ואין לקבל את עדותו ובוודאי לא להעניש על פיה בשום מצב. הרי זה פשוט בתכלית בלי שום פקפוק כלל.

הדברים שלהלן לקוחים מהכתבה, אבל אני נסמך על ציטוטים במרכאות. אם מדובר בסילופים גמורים של הכתב העמארץ, ניחא. אבל יש לי חשד כבד שלא כן הוא. ומכיון שהדברים העלו לי את הסעיף, אכתוב קצת חריף (וזה עוד אחרי שמיתנתי את הניסוחים). ראו הוזהרתם.

1. גילוייו של הרב בוארון

ראשון לציון הלוא הוא הרב ציון בוארון, דיין בביה"ד העליון של הרבנות הראשית, שמתייחס ישירות לפרשת ארי הרו באומרו: "עד מדינה פסול לעדות כי הוא נוגע בדבר". והוא מוסיף: "למה הוא מעיד? כדי שלא יחקרו או יתבעו אותו. יש נגיעה חזקה מזו? חקירות, משפטים, על הכול מוותרים לו והוא יוצא מזה בחינם". איך לא חשבנו על זה עד עכשיו?! כל חוקרי המשטרה המיומנים שלנו וכל חכמי הפרקליטות לא הבינו דבר כה פשוט, עד שבאה זעקת הילד הנבון שגילתה לנו: המלך הוא עירום. לחינם חנטו חנטיא ונשפכו נהרי נחלי דיו על הסוגיא של עד מדינה. סתם ישבו חוקרים ופרקליטים מיומנים ובחנו את המקרה הספציפי הזה לאור ניסיונם. חסרי בינה לעתים שכמותם. הם יכלו פשוט לשאול את הרב בוארון שיודע את כל זה גם בלי להכיר את המקרה. למה לי קרא, למה לי ניסיון, למה  לי עובדות, למה לי קשיי חקירה ושיקולים משפטיים מורכבים, סברא הוא! תורתנו הקדושה לימדה אותנו בהבל פה את מה שכל חכמי מטה לא הצליחו להגיע אליו בכוחם ועצם ידם המהובל. אשרינו מה טוב חלקנו, שלא שמנו כגויי הארצות שהם רצים ואנחנו רצים, הם עובדים וחושבים ובוחנים ובודקים, ואנחנו מפטפטים.

אם מישהו מאתנו לא הצליח לירד לעומקם של דברי החכמה הנשגבים, אם כי לאקוניים משהו, הללו, הרי לכם הסבר מפורט יותר: "המשטרה מבטיחה לו שיעיד על כל מה שהוא יודע והיא לא תפעל נגדו גם אם הוא יעיד נגדו עצמו. זה נוגע בדבר". מדהים, איך לא חשבנו על זה בעצמנו?! הכתב (יקי אדמקר) ממשיך ומסביר שאחרי שנשאל הרב אם ההלכה לא מייחסת עמדה שונה בסיטואציה שבה ייתכן כי קיים אינטרס ציבורי, הוא משיב בשלילה נחרצת: "איזה אינטרס ציבורי יש פה? ההלכה קובעת שעד צריך להיות אובייקטיבי, אנשים משלמים מיליוני שקלים לעורכי דין כדי להשתחרר מחקירות וממשפטים, אז עד מדינה שעושה כדי להשתחרר מהכל והוא צריך לספק בשביל זה סחורה למשטרה. הוא ודאי נגוע", ודפח"ח.

כמה קשיים שוליים: שכל ישר

אחר אחיזה בשיפולי גלימתו של הרב, ארשה לעצמי להעיר כמה הערות. זה שהעד לא מקבל חנינה אלא רק הקלות, לא משנה? אלו זוטות כמובן. זה שעדותו מוצלבת עם עוד חומרים, גם לא משנה? זה שבלי עדויות כאלה יהיו חקירות שלעולם לא יצליחו להתמצות ולא נצליח להתגבר על שחיתויות ופשיעה, לא משנה? זה שעדותו של עד המדינה לפעמים בכלל לא מהווה ראיה מרשיעה כשלעצמה אלא רק מכוונת את החוקרים לראיות ולערוצי חקירה נוספים, גם לא משנה? כל זה כל כך פשוט שפותרים הכל בהבל פה: הוא נוגע בדבר, וזהו? למה כל האחרים לא רואים את האמת הפשוטה הזאת? אהה, הרי כבר לימדונו רבותינו הק' שדעת בעלי בתים היפך דעת תורה.

מילא, התרגלנו כבר ששכל ישר הוא לא ממש הצד החזק של דיינינו החרוצים. גם לא היכרות עם העובדות, וגם לא לעסוק ולחוות דעה על משהו שאתה מבין בו. סך הכל, הכישורים העיקריים הדרושים להתמנות כדיין בבתי הדין של הרבנות הם בעיקר קרבת משפחה לדרעי או לחבר זה או אחר שלו או של תנועת ש"ס. אבל…

עוד כמה קשיים שוליים: הלכה

אבל גם אם אין כאן שכל ישר, לפחות לידע תורני הייתי מצפה. כידוע, נחלקו הראשונים האם נוגע פסול בפסול הגוף מדין בע"ד וקרוב (כלומר שעדותו אינה קבילה), או שמא הוא נפסל רק מחשש שקר. אחת ההשלכות למחלוקת זו היא כשהעד הנוגע מעיד לחובת עצמו (שאז אין חשד שקר אבל פסול הגוף קיים). השלכה אחרת היא אם יש לנו ראיות מסייעות לכך שכאן הוא מדבר אמת.[1]

טוב, אם נליץ יושר על הרב בוארון, עלינו לומר בהכרח שהוא מדבר על נגיעה כפסול הגוף (כלומר פסול שלא תלוי בראיות המסייעות), ולכן הדבר לא תלוי בהיכרות עם העובדות ובמכלול הראייתי. אלא שאנוכי הקטן תוהה שמא חוקרי המשטרה והפרקליטות פוסקים כראשונים שרואים בנגיעה חשד שקר? (אולי הם אפילו יטענו "קים לן כהני ראשונים").

אבל גם אם הולכים לשיטה שמדובר בפסול הגוף, אז יש שם עוד כמה בעיות, לא? לא נדבר על פסול רשע של אדם שהורשע בדין (גם אם חלקית, מפאת היותו עד מדינה), או פסול רשע של עד שמחלל שבת בפרהסיא. אבל כיצד בכלל מקבלים את הודאתו החלקית ומרשיעים אותו על פיה, הרי אין אדם משים עצמו רשע? ומה עם הפסול של השופטים החילונים הרשעים? וכי שכח כבוד הרב את איסור ערכאות? ומה עם קבלת עד אחד בדין פלילי? וכי הוא שכח את כל זה, כך שרק פסול הגוף של נוגע הפריע לו בכל הפרשה? ובכלל, האם הרב בוארון לא זוכר שבמערכת המשפט שלנו פועלים על פי דינא דמלכותא (שמכוחו גם הוא עצמו פועל בביה"ד שלו) ולא על פי דיני ההלכה שמוטרדים מפסולי הגוף? האם הוא לא מכיר את תשובות הרשב"א ועוד ראשונים שמאפשרים לסטות מדיני הראיות במקום שהדבר נדרש וכשלא פוסקים בדין תורה?

על כורחנו אין לחשוד אותו בכל כך הרבה "שיכחות". אז הוא כנראה מתכוין לומר שהעד חשוד לשקר ולכן יש לפסול אותו (לא מפסול הגוף). על תחכום כזה הם בטח לא חשבו, החוקרים והפרקליטים התמימים הללו. שוטים שבעולם, היה להו ללמוד ולא למדו. אבל אם יורשה לי בכל זאת בזיע וחיל להעיר, אם בחשד שקר עסקינן, כדאי לבחון את העובדות והראיות המסייעות, לא? איך הרב בוארון יודע שארי הרו משקר בלי לבדוק את העובדות והראיות ולהיות מעורה בפרטי החקירה? אולי ארי הרו מסר לחוקרים הקלטות או מסמכים שמוכיחים מתוכם את העובדות הרלוונטיות? אולי הצליבו את דבריו עם עוד מקורות?[2]

2. הרב ערוסי

אדמקר מביא שהרב רצון ערוסי, חבר מועצת הרבנות הראשית ורבה של קרית אונו, התבטא גם הוא בעניין, אם כי בצורה עדינה יותר:

ערוסי טען כי עד מדינה "מבחינה הלכתית פסול" היות ו"הנגיעה ברורה לחלוטין. יש לו אינטרס מובהק. הרי אין דבר יותר יקר לאדם מכבודו וחירותו ואם הוא קונה את חירותו ובמקום ללכת לכלא הוא מפליל את חברו, אין לך נגיעה בדבר יותר מכך".

על אף המתינות ניתן להעלות כאן את אותן תהיות שעלו למעלה. אבל ביחס לרב ערוסי ברצוני להתמקד בהמשך דבריו:

עם זאת, ערוסי סייג את דבריו בטענה כי במקרה של ארי הרו "שאמור להפליל את ראש הממשלה", הגישה בתורת ישראל "מאוד מושכלת" ולפיה יש לדון "את האנשים האלה בחשאיות ולא בפומביות כפי שנעשה היום בשל העובדה כי נפגם בדרך מוסד הממשלה. זה לא נעשה כי יש כאן מגמה פוליטית".

ואנוכי הקטן שוב מוצא עצמי תוהה, אם אין בכלל בתורתנו המושכלת עדות של עד מדינה, איזו חקירה יש לנהל בצורה מושכלת וחשאית כל כך? את המו"מ על עד מדינה שאותו אין לנהל? אני גם תוהה (הפעם על דברי הכתב המלומד) איזה סייג רואה הוא בעיני הבדולח דיליה לדברים הקודמים? בעיני הכהות לא זכיתי לראות זאת. ואולי חדא מיתרצא בחברתה: אם עושים את החקירה בסתר יש מקום לעד מדינה. אמנם הסברא צל"ע.

אבל אלו סתם דקדוקי עניות. בעצם אני רוצה לשאול היכן מצא הרב ערוסי את גישתה המושכלת והמרשימה כל כך של תורת ישראל שכל הרואה אותה משתאה לגודל ועומק חכמתה? מי יכול היה לחשוב שראוי לנהל חקירה כזאת בסתר? הייתי שמח לראות את גזירת הכתוב המופלאה הזאת בכתובים. אם יורשה לי, התעורר אצלי חשד כבד שמדובר בסתם שכל ישר, בבחינת למה לי קרא סברא הוא.

אז למה הוא לא יכול לומר פשוט שכך נראה לו ראוי, במקום להנפיק הצהרה פומפוזית ומסתורית על גישתה המושכלת של תורת ישראל? אנשים יכולים לחשוב שמדובר בפסוקים, בזוהר, או דרשות חז"ל עלומות שאין מגלים אלא לצנועין. הסברא המושכלת הזאת, אגב, שמובנת מאליה לכל ילד בגן, קיימת בחברה האנושית כולה כמובן. העובדה שיש מדליפים, או עיתונאים שרוצים לפרסם, לא קשורה לערכים ולחוסר מושכלוּת, אלא ליצרים. אבל אצלנו בתורת ישראל אין יצרים. יש רק מושכלות. למעשה, אם לא ידעתם אנחנו בעצם לא סתם מושכלים, אלא מאוד מושכלים.

או שמא כוונתו למסקנה המושכלת והמבוססת שלו שמדובר במגמה פוליטית? אלא שכאן הבן תוהה האם המגמה היא של המשטרה? או אולי הפרקליטות? אכן לא ירדתי לעומק חקרן של המושכלות הללו. כיצד ניתן לקבוע שיש כאן מגמה פוליטית, כאשר כמעט בכל חקירה יש הדלפות? יתירה מכך, מדוע זה קשור למושכלות או אי השכלה, אם כמעט אף פעם זו לא שאלה של ערכים אלא של יצרים ואינטרסים? האם הרב ערוסי חושב שבמדינת ישראל הלא מושכלת יש גישה עקרונית שיש לנהל חקירות רגישות דווקא באמצעי התקשורת לעיני כל ישראל? לחלופין, וכי לעוסקים בתורת ישראל אין מגמות פוליטיות? האם שם הכל ערכים ומושכלות? כדאי לרב ערוסי לשים לב מה קורה בחצר האחורית שלו עצמו (ברבנות הראשית). שם אלו לא עיתונאים אלא הממסד הבלתי מושכל עצמו.  בבית הדין העליון שלו יש דיין מושכל מאד שדבריו הובאו למעלה. שם הכל מתנהל רק על פי המושכלות, כפי שיודע כל בר בי רב דחד יומא (בעצם רק בר בי רב דחד יומא).

3. דין "מוסֵר"

לא נותר לנו אלא לסיים את הסקירה המושכלת הזאת על עמדותיהם של פוסקי זמננו ותורת ישראל המושכלת, בתפיסה היסודית והמעמיקה של דין מוסר (=מויסר). כתבנו החרוץ חקר ומצא גישה שלישית בתורתנו הקדושה לסוגיית עדי המדינה:

בציבור החרדי והדתי רואים בעד מדינה לא רק בעיה מוסרית, [3]אלא גם איסור הלכתי. בעבר זכה גם עד מדינה לכינוי גנאי, "מויסר", אדם שמלשין לשלטונות גויים על פשעיו של חברו. עם זאת, בשונה מבאוכלוסייה הדתית, חרדים שחתמו בעבר על הסכמים כאלה, שילמו גם מחיר חברתי קשה.

כך למשל:

בפרשת הרב הראשי לשעבר יונה מצגר, חתם מי שהיה עוזרו האישי על הסכם עד מדינה וכך מנע מעצמו עונש מאסר ממושך. העד התמודד עם כתובות גרפיטי בגנות מלשינים שרוססו על ביתו וניתוק חלקי מבני משפחתו. במקרה בולט אחר בו המקובל הרב יאשיהו פינטו חתם על הסכם שבמסגרתו ימסור עדות נגד ניצב מנשה ארביב, היו שמתחו על כך ביקורת היות שמדובר באיסור הלכתי מפורש.

אשרינו שחברה מתוקנת ומושכלת אנו, ולא כגויי ארצות וככל המונם שדנים דין עד מדינה ר"ל ועפ"ל. הבל דיבר פיהם ושווא על לשונם.

אגב, שוב אתהה כתלמיד הדן בקרקע לפני רבותיו, אולי אם חל עליו דין מוסר זה מבטל את הנגיעה? (מי רוצה שיחול עליו דין מוסר?!) אמנם יש ליישב כדברי תוד"ה 'אף עובד דניחא ליה', ב"מ ל ע"א (וראה גם בר"ן בשטמ"ק שם), ותן לחכם ויחכם עוד, ואכ"מ.

4. הערה על אמירה של הרב עובדיה

לסיום הסקירה אביא ציטוט מהרב עובדיה (גם הוא מהכתבה הנ"ל). אדמקר מספר שבעת שהתרחשה חקירת אהרון אבוחצירה (1981), נחתם הסכם עד מדינה עם ראש עיריית בני ברק, גוטליב. הרב עובדיה אמר אז (לפי דיווח בעיתון "הארץ"): "עד מדינה פסול לעדות. הרי הוא מודה שהיה שותף לעבירה, ועבריין פסול לעדות". אמנם זה רק דיווח עיתונאי (והרב עובדיה לא חשוד על עמארצות), לכן רק אעיר שאלו דברי תימה של ממש. הרי אין אדם משים עצמו רשע, ומצאנו במפורש בגמרא שנאמן אדם להעיד על פלוני שעשה ביחד עמו עבירה (פלוני רבעני לרצוני או פלוני הלווה לי בריבית). ובשלמא אם מרשיעים אותו על פי ראיות אחרות הוא רשע ופסול. אבל אם הוא תולה זאת בהודאת פיו שהיה שותף לעבירה, הרי זה מקרה קלסי של פלגינן דיבורא.

כמה תהיות לסיום

אחרי התרשמות מהפנורמה המופלאה והמגוונת של הגישות ההלכתיות לסוגיית עד מדינה (ואלו ואלו דברי אלוקים חיים), מה שנותר לי הוא רק לתהות לסיום איזו ממכלול הגישות המושכלות הללו תצליח לנהל מדינה?

גישתו של הרב בוארון שלא יצליח להרשיע אף אחד, שכן הוא ידרוש שני עדים כשרים, התראה וקבלת התראה, ולא יכריע על פי עד שפסול בפסול הגוף (ובוודאי שלא על פי עד אחד והפללה עצמית, כדברי הרב עובדיה). ובכלל, ההלכה ידועה כמערכת משפטית אפקטיבית להפליא (כך תורתנו המושכלת יכולה ללמד את מערכת המשפט הישראלית גם איך לפטור רוצח ומזיק בגרמא, לא לקבל עדות נשים וקרובים ועוד, ובא לציון גואל).

או שמא דווקא גישתו המושכלת של הרב ערוסי, שממנו למדנו את היסוד העמוק שיש לנהל את החקירה בסתר על פי הערכים המושכלים בטהרתם ובלי שום יצרים, היא שתביא לנו את הגאולה. גם הוא כמובן לא יקבל עדויות של עדי מדינה (אלא אם החקירה נעשתה בסתר), ובאופן המושכל הזה הוא יחסל סופית את הפשיעה בארצנו. יתר על כן, הרי על פי תורתנו המושכלת כל עד חייב לומר אמת והדיינים חייבים לשפוט בצדק, ואז ודאי ייצא משפט צודק וטהור. אה, בעצם אצלנו בכלל לא יהיו מושחתים וגנבים, שהרי תורתנו המושכלת אוסרת זאת. כידוע, על פי תורתנו המושכלת אין גנבים, כי מי שגנב אינו דתי ומי שדתי אינו גנב.

או אולי גישתם של חכמי החרדים שאוסרים להתלונן במשטרה ולהעיד על עבריינים מדין מויסר, ומעדיפים לטפל בכל באמצעות משטרת ברסלב או משמרות הצניעות, הם שיביאו אותנו למדינה מתוקנת אור לגויים ששם ה' נקרא עליה. וכל עמי הארץ (ורק הם) מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם. אשרי אדם מפחד תמיד.

אם היינו צריכים עוד הוכחה עד כמה תורתנו המושכלת לא נמצאת אצל נושאי דגלה שיודעים רק לקשקש בזנב, להצהיר הצהרות ריקות ולתת עצות מספסלי האופוזיציה ובית המדרש, קיבלנו כאן כמה כאלה.

לא נותר לי אלא לסיים בגמרא הידועה בסוף פרק ראשון של מכות (ז ע"א):

רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם רשב"ג אומר אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.

על מה היה הוויכוח? הגמרא שם מסבירה שלר"ע ור"ט היו טיעוני פטור לכל רוצח. הם היו שואלים את העדים האם הם בדקו אם לנרצח היה נקב בדיוק במקום שחדר  בו הסיף של הרוצח. אם לא – הרוצח פטור שהרי אולי הוא הרג טריפה (אדם שעומד למות בגלל נקב בריאה, הרוצח אותו פטור ממיתה כי הרג אדם הרוג). ומה עונה להם רשב"ג? שהם אמנם מלומדים (מושכלים) מאד, אבל אם הם היו מקבלים את ההחלטות בסנהדרין היתה כאן אנרכיה (כידוע ר"ע היה בן גרים ולכן למרות גדלותו התורנית לא היה בסנהדרין). רשב"ג היה נשיא הסנהדרין וככזה הוא היה אחראי על אכיפת החוק ומניעת העבריינות בפועל. הוא הבין שעם גישתם של ר"ע ור"ט הוא לא יגיע רחוק. זה ההבדל בין יושבי בית המדרש לאלו שפועלים בעולם המעשה. אני רוצה להאמין שגם ר"ע ור"ט לא רצו להציע עצה מעשית אלא רק להביע רעיון הלכתי. מה שאיני יכול לומר בביטחון לגבי חכמי סוגיית עד המדינה הנ"ל.

[1] האחרונים מסבירים שגם אם נוגע פסול בפסול הגוף אם מסתלקת הנגיעה סר פסול הגוף. והסיבה לכך שכשהוא נוגע הוא נחשב כבע"ד, אבל כשסרה הנגיעה שוב אינו בע"ד. זה משליך על המקרה של עדות לחובת עצמו, אבל לא מועיל כשיש ראיות מסייעות כמובן.

[2] הערה לאוהבי הפלפול. כעת חשבתי על דין פלגינן דיבורא. על פי ההלכה אם בא אדם ומעיד: פלוני הלווה לי בריבית (סנהדרין כה), או פלוני רבעני לרצוני (סנהדרין ט), אנחנו מקבלים את עדותו על  האחר ולא על עצמו (כ אין אדם משים עצמו רשע). מה הדין אם אחרי הודאתו באים שני עדים ומעידים שהוא לווה בריבית או נרבע לרצונו? לכאורה היה מקום לדמות זאת לדין מודה בקנס ואחר כך באו עדים שפטור. אלא שאם זה כך, אז ההפללה העצמית מביאה לו תועלת שכן היא פוטרת אותו מעונש, ולכן הוא נוגע בדבר (יש לו אינטרס להודות ולהיפטר). אז איך אפשר לקבל את עדותו על האחר? זו ממש טענתו של הרב בוארון. אבל זה לא נכון שכן האינטרס הוא להודות על עצמו אבל לא להרשיע את האחר.

[3] ניתן לתהות כמובן מי לכל הרוחות דיבר כאן על בעייה מוסרית? עד עתה ראינו רק בעיות הלכתיות. אבל זו תהייה על הכתב ולא על הרבנים שליט"א, אז נניח לה.