שיקולי מדיניות בפסיקת הלכה
שלום הרב,
רציתי לדעת מה דעתך בנוגע למקומם של "שיקולי מדיניות" בפסיקת הלכה. הן בשיקולים המשמשים לחחמיר ("מדרון חלקלק" וכד') והן בשיקולים המביאים לפסיקה מקילה (כיצד תיראה ההלכה בעיני החילונים/העולם, הציבור לא יעמוד בפסיקה מחמירה מדי, מוטב יהיו שוגגים וכד').
א. האם לדעתך יש בכלל מקום לפוסק לשקול שיקולי מדיניות מעין אלו או שמא יש להישען רק על המקורות ההלכתיים-הפורמליים? ואם יש לשקול שיקולים מעין אלו – מה משקלם של שיקולים אלה במסגרת פסק ההלכה? התחושה שלי היא שבדורנו הפוסקים נותנים להם הרבה יותר מקום במסגרת הדיון ההלכתי מאשר בדורות קודמים. האם גם אתה שותף לתחושה זו?
ב. האם נכון לומר כי ככל שיש להתחשב בשיקולי מדיניות כאלה אזי פסיקות בנושאים חשובים ומהותיים צריכים להיות מסורים בידי פוסקים ותיקים ומנוסים יותר ולא בידי תלמידי חכמים צעירים, גדולים בתורה ככל שיהיו?
תודה.
קשה לפרט במדיום הזה. אני עושה זאת בספר השלישי בטרילוגיה התיאולוגית שאני כותב כעת. אומר לך בקצרה ובאופן כללי.
לדעתי אין לשיקולים כאלה שום מקום, וזאת מסיבה טכנית. היחס בין פוסק לשואל הוא שונה ממה שחושבים בד"כ. הפוסק אמור להציג בפני השואל את האופציות השונות עם מחיריהן והמלצות משלו, אבל השואל הוא שצריך להכריע ולבחור כיצד לנהוג בפועל.
לכן שאלת המדיניות נותרת לפתחו של השואל ולא של הפוסק. הפוסק רק יכול להמליץ או לא להמליץ לשואל כיצד לנהוג. ההחלטה היא של השואל.
מדיניות יכולה להיות מעורבת בהחלטות של סנהדרין שמתקנים או גוזרים איסור חדש, או של מרא דאתרא שקובע עבור בני מקומו (כי שם יש לו סמכות להחליט, שלא כמו שואל ופוסק רגיל).
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer