מרד גטו וורשה – אספקטים בקידוש השם

הודעת פתיחה של הרב

מרד גטו וורשה – אספקטים בקידוש השם

נשלח ב-30/4/2008

| |

מרד גטו וורשה – אספקטים בקידוש השם

יצא לי לחשוב היום על מרד גטו ורשה, ותהיתי על השאלה הידועה מה היתר היה לסכן חיים בלחימה חסרת סיכוי.

כידוע, זוהי שאלה טעונה מבחינה אידיאולוגית, שכן הציונות (לפחות בראשית ימי המדינה) נטתה לראות במרד גטו ורשה תמצית התגובה הראויה נגד הנאצים, הקרבת החים למען הכבוד, ואילו האפולוגטיקה הדתית (ראה ספרה של אסתר פרבשטיין 'בסתר רעם') שמה את הדגש על קדושת החיים, ואף העלתה נימוקים נגד המרד (מפאת חוסר הסיכוי להצליח), לפיהם אין טעם למרוד סתם כשזה לא מציל חיים. לכאורה תפיסה הרבה יותר רציונלית (מה שבד"כ מאפיין את החשיבה הדתית, בניגוד לאמונה הטפלה הרווחת בדבר הרציונליות החילונית, ואכמ"ל בפרובוקציה הזו).

והנה בהקשר זה עלה בראשי הרמב"ם הידוע בפ"ה מהל' יסודי התורה ה"ה, שדן במקרה שגויים צרים על עיר ודורשים שהיהודים שבפנים ימסרו להם את אחד מהם, ומאיימים שאם לא יעשו כן הם יהרגו את כולם. הרמב"ם פוסק שאסור למסור אדם לגויים גם אם הם מאיימים להרוג את כל הנצורים, ואפילו אם הם מייחדים אותו (=קובעים את מי הם רוצים), ואפילו אם הוא חייב מיתה (שמעיקר הדין מותר למוסרו) מידת חסידות היא לא למסור אותו.

לכאורה יש כאן העצמה של איסור רציחה (ולא של ערך החיים. ראה להלן), ולכן אנשים חייבים למסור את נפשם כדי לא לרצוח.

הכס"מ על אתר מקשה שהרי בין אם ימסרו אותו ובין אם לאו הוא עומד למות. אז מדוע לא למסור אותו כדי לפחות להציל את השאר? הכס"מ שם טוען שזה לכאורה מנוגד לנימוק בגמרא שמבסס את ייהרג ואל יעבור ברציחה על הסברא 'מי יימר דדמא דידך סומק טפי', שהרי כאן הוא עומד למות בכל מקרה. ובפרט שמדובר בהצלת נפשות של רבים. וראה שם מה שדחק בהסבר הרמב"ם בדברים תמוהים.

לכאורה הרמב"ם מציג כאן עמדה 'חילונית' (=לא רציונלית) ואילו הכס"מ מייצג את העמדה המפוכחת יותר, ששוקלת רווח והפסד.

והנה, באשכולי על הפרדת תאומי סיאם הצעתי פירוש שהרמב"ם מדבר בגדרי קידוש השם ולא בגדרי רציחה. ואכן ההלכה ההיא מופיעה בהל' יסודי התורה בפרק שדן בקידוש השם, ולא בהל' רוצח ושמירת הנפש. תורף הטענה היא שהאיסור למסור את האדם לצרים אינו נובע מחשש לעבירת רציחה של המוסרים (שהרי הוא גברא קטלא, כמוש"כ הכס"מ) אלא מאיסור חילול השם. אסור למסור אותו לגויים בגלל חילול השם שבדבר ולא בגלל איסור רציחה. הנפ"מ היא שבדילמה כמו זו של הפרדת תאומי סיאם אין ללמוד מהרמב"ם הזה מאומה (ולכן חובה להפרידם, ע"ש ובמאמרי ב'תחומין' כז), שכן שם הדיון הוא בהל' רוצח ושמירת הנפש, ללא אספקטים של קידוש השם. ובאמת ללא מצב של חילול השם אין כל איסור להרוג את מי שעומד בין כה וכה למות כדי להינצל.

נמצאנו למדים שמסירת יהודי לגויים שדורשים את דמו היא חילול השם, ובגלל זה מחוייבים אנו למסור את חיינו כדי לא להיכנס למצב כזה. זאת על אף שלא נרוויח מאומה, שכן בכל מקרה הוא ימות, וכך גם אנחנו מתים. זה מקביל במידה מסויימת לגישה החילונית הנ"ל, שמעדיפה למסור את החיים על הכבוד, ולא לחיות בחוסר כבוד.

ואולי אפשר לקרב את המקרים עוד יותר. אם לא היו נלחמים בגטו ורשה, אזי הם מוסרים בזה את חיי כולם לנאצים, ובזה יש חילול השם, לא פחות מאשר במסירת אחד מהם.

יתר על כן, ניתן לומר שעצם העובדה שיהודים נרצחים ללא תגובה זהו מצב של חילול השם (וראה דבריי באשכול של שוטנג על נרצחי 'מרכז הרב'), ואולי בגלל זה שווה לנהל מלחמה, גם אם היא חסרת סיכוי.

ומכאן שאולי יש בסיס הלכתי לתפיסה ה'חילונית' הנ"ל. ככל הזכור לי יש שמצטטים את ר"מ זעמבא (שהיה גם הוא שם בגטו) שגם הוא אמר משהו כזה ואף צידד במרד (אף שאצל החרדים מקובל להכחיש זאת, ואיני זוכר מקורות).

מה דעתכם?

_________________

מקור (פורום "עצור כאן חושבים"): http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2402512&forum_id=1364