ראיה למנטלי משותף מהדמיון הפיזיולוגי

בכמה מקומות, ובפרט לאחרונה בטורים ובשיעורים, הזכרת שאין לנו גישה ישירה לעולמו המנטלי של אדם אחר. ממילא, איני יכול לדעת בוודאות האם האדם שמולי אכן בעל תודעה, האם הוא חווה את הצבע הצהוב כפי שאני חווה אותו (או שהוא בכלל "שומע את הסימפוניה השביעי של בטהובן"…), וכיוצא בזה.

את עצם הטענה הזו אני מבין ומקבל: אכן, אין לנו גישה ישירה אל החוויה הסובייקטיבית של הזולת. אולם בשיעור הסברת שלמרות זאת, ההנחה הפשוטה – ואולי אף זו הנתמכת בתערו של אוקהם – היא שלבני אדם יש חוויות דומות בעיקרן.

השאלה שלי היא מדוע לא ניתן לחזק טענה זו באמצעות ראיה מן הפיזיולוגיה. כלומר: נכון שהפיזיולוגיה של המוח איננה זהה לעולם המנטלי עצמו, ונכון שתיאורטית ייתכן שהחוויה הפנימית של הזולת שונה משלי. אבל סוף סוף, מאחר שהמבנה הפיזיולוגי של בני אדם דומה מאוד, ומאחר שקיים קשר הדוק בין מצבים פיזיים במוח לבין מצבים מנטליים, מסתבר שגם הביטוי המנטלי דומה בעיקרו.

במילים אחרות: אם אנו רואים שוב ושוב, בניסויים רבים, שיש התאמה עמוקה בין פעילות מוחית לבין חוויה, תפיסה, זיכרון, רגש והתנהגות – מדוע לא לומר שזה עצמו מהווה ראיה הסתברותית לכך שכאשר המערכות הפיזיולוגיות דומות, גם החוויה המנטלית דומה? כמובן, אין זו הוכחה מוחלטת. עדיין מדובר בהנחה. אבל לכאורה זו אינה הנחה שרירותית בלבד, אלא מסקנה סבירה מאוד: שוני מנטלי עמוק אמור, לפחות בדרך כלל, להתבטא גם בשוני פיזיולוגי כלשהו, ואם הפיזיולוגיה דומה מאוד, סביר שגם העולם המנטלי דומה מאוד.

לכן שאלתי היא: האם אין מקום לומר שהדמיון הפיזיולוגי בין בני אדם מהווה ראיה ממשית – גם אם לא מכרעת – לכך שעולמות החוויה שלנו דומים בעיקרם?