בירור משנת הרב

א. שאלת הוודאות של השכל הפרטי מול המסורת

אתה מניח שיש לנו יכולת להגיע לוודאות דרך המסורת, בעוד השכל חשוף לטעויות. אבל זו אשליה. אין לנו ודאות בשום דבר בחיים, ואני פועל תמיד בתנאי אי-ודאות מתוך חיפוש אחר מה שסביר, ולא אחר מה שוודאי. עליונותו של השכל אינה נובעת מכך שהוא לעולם אינו טועה, אלא מכך שפשוט אין לנו שום כלי אחר.

גם ההחלטה שלך להסתמך על ה"התגלות" או ה"מסורת" כנקודת אחיזה יציבה, היא עצמה הכרעה שכלית שלך. הרי "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"; אותו שכל שהביא אותך לאמונה ולמחויבות למסורת, הוא זה שבוחן אותה. אם המסורת כשלעצמה, ללא בחינה שכלית, היא הצדקה מספקת, הרי שגם הנוצרי והמוסלמי (או עובד האלילים) מחויבים למסורת שאבותיהם העבירו להם. מניין לך שהמסורת שלך היא הנכונה? על כורחך אתה נזקק למדד חיצוני, והמדד הזה הוא השכל וההיגיון. לכן, הבריחה אל המסורת כעוגן אפיסטמי שחסין מביקורת השכל היא פשוט בלתי אפשרית.

זה גם לא שאלה מה עדיף. אין לנו אופציה אחרת.

ב. הפער בין ה"יש" ל"ראוי" (הכשל הנטורליסטי)

מה זה קשור לרגש? אם לדעתך קיומו של אלוהים לא מספיק אז לא. הרגש אינו מעלה ולא מוריד. בשאלת המחויבות הדתית עסקתי במאמר על הכרת טובה פילוסופית ובספרי המצוי הראשון.

הפתרון נעוץ במושג "עובדה טעונה" (או פרסקריפטיבית). בדיוק כפי שהעובדה האתית "רצח זה רע" אינה מצריכה הסבר למה אסור לרצוח (מי שמבין מהו מוסר, מבין שחובה לציית לו), כך גם העובדה התיאולוגית. המושג "אלוהים" כולל בתוכו סמכות נורמטיבית. הציווי האלוהי אינו עובדה ניטרלית, אלא עובדה דתית טעונה. כשאני מבין שאלוהים ציווה משהו, ההבנה הזו עצמה כוללת את המחויבות לציית. מי ששואל "הבנתי שאלוהים ציווה, אבל למה אני חייב לקיים?" פשוט לוקה בעיוורון למושג האלוהות, ממש כמו פסיכופת ששואל: הבנתי שרצח אסור אבל למה אסור לרצוח. מדובר באינטואיציה הכרתית-שכלית, תובנה, ולא ברגש. על המעבר מאמונה לחיוב הלכתי הארכתי בשיחה החמישית במצוי הראשון.

ג. הרדוקציה של מושג המסורת

לא הבנתי את השאלה. גם אם נניח שהבנתי (ושאתה הבנת) מה ששמת בפיהם של כל מיני ראשונים (למען האמת לא הבנתי כלום). איך זה נוגע אליי? זה שהם אומרים משהו שטעון ביאור צריך לשאול אותם ולא אותי.