סמכותם של חז"ל

ראשית, עליי לתקן הנחת יסוד שגויה בשאלתך: מעולם לא טענתי שחז"ל אינם גורם מחייב. נהפוך הוא, אני טוען שלתלמוד ולפסיקות ההלכתיות של חז"ל יש סמכות פורמלית המחייבת אותנו לחלוטין, גם אם אנו סבורים שהם טעו. סמכות זו אינה נובעת מכך שהם היו מלאכים שלא טעו מעולם, אלא מכך שכלל ישראל קיבל על עצמו את התלמוד כמסגרת המחייבת, בדומה לאזרח המחויב לחוקי הכנסת גם כשהוא סבור שהחוק שגוי. החובה לציית לחז"ל בהלכה קיימת ועומדת. עם זאת, סמכות פורמלית זו קיימת אך ורק בתחום הנורמטיבי (ההלכה) ורק לתלמוד ולסנהדרין. לגבי עובדות, אמונות, מחשבת ישראל, פרשנות המקרא או אגדה – אין ולא יכולה להיות סמכות פורמלית. בתחומים אלו, אם אינך משתכנע מדבריהם, אינך מחויב לאמץ אותם, שכן אדם אינו יכול לכפות על עצמו להאמין בעובדה שהוא סבור שהיא שגויה.

לגבי תורה מן השמים – השאלה למה אתה קורא 'תורה'. אני בהחלט מאמין שגרעין התורה ניתן בסיני, וכנראה גם רוב הטקסט המקראי (גם אם עבר עריכות מאוחרות וקצת תוספות). אבל אין לי עמדה נחרצת בעניין. על גבי זה חז"ל פירשו, הרחיבו וגזרו, וסמכותם לעשות זאת ולהורות לנו ניתנה להם, ולכן פסיקתם מחייבת.

באשר להלכה האורתודוקסית כפי שהיא כתובה בשולחן ערוך. ביטוי חסר משמעות. ההלכה אינה שו"ע, אםכי יש לו משקל חשוב בתוכה. מעמדו של השו"G שונה מזה של התלמוד. השולחן ערוך מעולם לא התקבל על כלל ישראל כסמכות מוחלטת ופורמלית; עובדה היא שאפילו נושאי כליו חולקים עליו על כל צעד ושעל. לשולחן ערוך ולרמ"א יש משקל מכוח מנהג, וכאשר אדם אינו "בר הכי" (אינו תלמיד חכם המסוגל לפסוק בעצמו) או כאשר אין לו עמדה מגובשת, עליו ללכת אחריהם כברירת מחדל וכמנהג. אולם, תלמיד חכם שיש לו את הכלים לבחון סוגיה והגיע למסקנה מנוגדת, רשאי ואף חייב לפסוק לפי הבנתו (אוטונומיה בפסיקה), שכן "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".

לגבי תחושתך כנער מתבגר שאינו יכול לחיות באי-ודאות: אתה דורש ודאות, אך הרצון לוודאות מוחלטת הוא ציפייה ילדותית שעליך להתבגר ולהשתחרר ממנה. אין לאדם ודאות של 100% בשום דבר עלי אדמות – לא במדע, לא באמון שלנו בחושים, ובוודאי שלא באמונה. נגזר עלינו כבני אדם לחיות ולפעול בתנאי אי-ודאות. האם חייל שיוצא לקרב ומסכן את חייו בטוח ב-100% שהוא צודק? האם כשאתה נוהג ברכב אתה בטוח שלא תיפגע? אנו מקבלים החלטות הרות גורל על בסיס מה שנראה לנו סביר יותר. האמונה אינה ידיעה ודאית, אלא הכרעה רציונלית המבוססת על אינטואיציה והיגיון; אם הגעת למסקנה שסביר יותר שיש אלוקים ושתורתו מחייבת, עליך לקבל החלטה ולפעול על פיה באדיקות, למרות החשש שמא אתה טועה.

לגבי כניסתך לישיבה ולימוד תורה: אני דוגל בכך שלימוד גמרא בעיון הוא לב ליבו של לימוד התורה. מטרת הלימוד אינה רק כדי לדעת מה לעשות למעשה (לשם כך מספיק לקרוא ספרי הלכה פסוקה), אלא הלימוד עצמו הוא ערך עצמאי ("תורה בחפצא") שנועד לדבק אותנו ברצון ה' ולשקע בנו את דרכי החשיבה ההלכתיות. שנות הישיבה הן "מכינה" שנועדה להקנות לך מתודה, כלי ניתוח ומיומנויות למדניות. לכן, אני ממליץ לך בחום לא לסטות מסדרי הישיבה ולהשקיע את רוב מרצך בלימוד סוגיות הגמרא בעיון, לצד ליקוט ושימוש במפרשים ואחרונים כדי לחדד את המתודה שלך. לימוד של תנ"ך, מחשבה ופילוסופיה הם אמנם חשובים לעיצוב תפיסת עולמך ("תורה בגברא"), אך הם סובייקטיביים ובדרך כלל אינם מקנים את אותה חשיבה אנליטית קפדנית, והישיבה אינה הכלי המתאים ביותר לפתח אותם. אפשר גם לבד. לכן מקומם בישיבה לדעתי צריך להיות משני ללימוד העיון ההלכתי.

בהצלחה רבה