תורה שבעל פה

בס"ד 
לכבוד הרב שלום,
אשמח לשמוע את דעתך לגבי מה שכתבתי בעבר:

את ההלכה בעל פה אנו פוגשים עוד קודם להלכה בכתב. התורה ניתנה בעל פה ובכל מקום שאנו פוגשים את קיום התורה, נעשים הברים על פי הלכות על פה. החל משנות המדבר, כאשר נולד ספק בחוקים שהיו בידיהם של ישראל, לא הוציאו השופטים הלכה מתוך החוק הקיים, אלא הוצרכו להלכה חדשה בעל פה. הכוונה כמובן למקרה המקושש כאשר מצאו בני ישראל איש מקושש עצים ביום שבת, הניחוהו במשמר ”כי לא פורש מה יעשה לו“(במדבר טו), למרות שעונש מיתה למחלל שבת נאמר כבר בסיני ”מחלליה מות ימות“. לא ידעו בני ישראל באיזו מיתה יש להמיתו, עד שנתפרש להם ”מות יומת האיש רגום אותו באבנים“, כאשר ”רגום אותו“ הוא פירוש של ”מות יומת“ שכבר נאמר. כאן ישנה דוגמא של ספק בהלכה, מקרה שלא היה ידוע לשופטי ישראל כיצד לדונו, והקריבוהו לפני משה ואהרן. משה לא ניסה להוציא את ההלכה מתוך החוק הקיים שהיה ידוע לו, אלא הוצרך להלכה חדשה שהיתה אז בעל פה, כך גם במעשה בנות צלפחד. אם נתקדם לימי שופטים, אנו מוצאים בספר הנביאים כמה וכמה מעשים המיוסדים על חוק התורה, אלא שניכרות בהם הלכות נוספות שהיו חלק מהצורה בה קיימו את חוק התורה לדוגמה : גאולת השדה ברות פרק ד היא על פי דין התורה ויקרא כה, אלא שברות נוספו פרטים שונים שאינם בתורה, כגון לקיחת עשרה אנשים מזקני העיר לשם ביצוע הפעולה. וכן דרך הקנין ” ”וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל-הַגְּאֻלָּה וְעַל-הַתְּמוּרָה, לְקַיֵּם כָּל-דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ, וְנָתַן לְרֵעֵהוּ; וְזֹאת הַתְּעוּדָה, בְּיִשְׂרָאֵל“. בימי בית ראשון נחגג ראש חודש כאחד החגים ובביטול מלאכה, כפי שמעידים הכתובים, ” חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא ” (ישעיה א פס יג). עמוס מוכיח את האומרים ” מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר, וְהַשַּׁבָּת, וְנִפְתְּחָה-בָּר–לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל, וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה“(פרק ח פס ה) והושע אומר ” וְהִשְׁבַּתִּי, כָּל-מְשׂוֹשָׂהּ, חַגָּהּ, חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ–וְכֹל, מוֹעֲדָהּ.“ (פרק ב פס יג ) לכל זה אין מקור בתורה שבכתב, ראש החודש לא מופיע כלל בפרשת ” אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם“ הוא מוזכר רק בספר במדבר ברשימת קרבנות המוספים, וגם שם כל החגים המנויים מודגשים כמקרא קודש, חוץ מראש חודש. ירמיה בפרק יז מוכיח את העם על כך שיש נושאים משא מבתיהם בירושלים, אך לא מוזכר כלל בתורה איסור הוצאה ברשות הרבים, ולפי ההלכה המקובלת המקובלת אין איסור מן התורה בתוך עיר מוקפת חומה (וגם ירמיה מבדיל במפורש בין הוצאה למלאכה). גם חז“ל ייחסו תקנת איסור טלטול במקום מוקף לראשית ימי ראשון. כך מתוך אמנת נחמיה עולה כי המסחר בירושלים היה מושבת לחלוטין בשבת, ולא היה צורך אלא לחזק איסור הבאת מוצרים מן החוץ. גם עמוס(כפי שצוטט לעיל) מלמד כי גם בממלכת ישראל לא היה מקח וממכר כלל ביום השבת. כאשר יחזקאל מונה פסולי השירות במקדש, הוא מוסיף עליהם ערל ופרוע ראש(פרק מד), כתוכחה על דין המופר, ולא כתקנה. כך במקומות רבים בנביאים. כל הדברים האלו אינם מפורשים בתורה ונהגו מכח ההלכה שבעל פה.
בנוסף, לתורה שבעל פה ישנם כמה וכמה מקורות חיצוניים נציג כמה דוגמאות:
– בספר טוביה(א,ז) מוזכר המושג ההלכתי "מעשר שני ובהמשך (פרק ז, פסוקים יג,יד) מוזכרים נישואין "ע"פ תורת משה" ע"י כתיבת ספר וחתימה שזו כנראה הכתובה, או שטר קידושין, ששניהם נתפרשו רק בדברי חז"ל.
– באגרת אריסטיאס(קמו) מוזכר כי העופות הטמאים הם דורסים(סימן טהרה שמוזכר רק בחז"ל). ועל מצות תפילין הוא אומר:" וכן ציווה המחוקק בדברים ברורים לקשור את האות סביב היד".
– בספר יהודית ובן סירא מוזכרים שבעה ימי אבלות. ביהודית (ח פסוק ה) מוזכר איסור הצום בשבת, יו"ט ור"ח כפי ההלכה(ר"ה יט).
– בן סירא (כג פסוק ט) "באזכרת השם הקדוש אל תרגיל", בהתאם ההלכה.
– בספר מכבים (ב פסוקים יב ,לח) מוזכר מנהג ישראל להיטהר לפני כניסת השבת, בהתאם להלכה. במכבים ( ב פסוק מה) מוזכרת מילה בכפיה את הבנים שאינם נימולים, כפי ההלכה(קידושין, כט). סדר התענית המתואר במכבים(א פסוק ג) תואם לדברי המשנה במסכת תענית.
– ברכת הקשת מוזכרת בבן סירא(מג פסוק יא) ראה קשת וברך עושיה. בן סירא (מב פסוק ד) מזכיר את קינוח האבק מן המשקלות בהתאם להלכה.
– בחזיונות הסיבילות ( סד, כד) מוזכרת ברכה קודם האוכל.
– בכתבי יב מוזכרת ההלכה של גט שחרור לשפחה (ליונשטם, אנצ"מ ערך יב).
הטענה "שהתורה שבעל פה היא פרי המצאתם של הפרושים" רק מעלה אצלי גיחוך,כל מה שצריך הוא רק לבדוק ולחקור.