משמעותו של רוב: האם הרוב קובע? (טור 66)

בס"ד

בימים האחרונים מתנהלת מערכת בחירות סוערת בצרפת. מארין לה-פן מאיימת לזכות בתפקיד הנשיאה, והכתבים והפרשנים מאוחדים בכך שזוהי אפוקליפסה (לפעמים נראה כאילו מדובר במשהו כמו עליית הנאצים לשלטון בשנת 33). בגלל ההטיה המובנית של העיתונאים לשמאל, אין לי טיפת אמון בתיאורים המגמתיים כאילו מדובר במפלצת גזענית. ראו תיאורים דומים אצלנו על מירי רגב, ביבי, ליברמן, סמוטריץ, או בעצם בדמותה של מדינת ישראל בעיתונות הכללית, ותבינו מה משמעותם של תיאורים עיתונאיים כאלה ועד כמה ניתן לקבל אותם. במקרים מסוימים מדובר בתיאורים שקריים ומוטים מתוך מגמתיות פוליטית, אך להתרשמותי ברוב המקרים מדובר בסתם טיפשות ובחוסר הבנה של המושגים (כמו גזענות וכו'). אבל לא בזה רציתי לעסוק כאן.

בין היתר נשאלת בימים אלו השאלה האם הבחירות בצרפת ידגימו שוב את המרד של הציבור כנגד הממסד (לשון מכובסת של העיתונאים שהם הם הממסד, שמשמעותה האמתית היא: מרד נגד האינדוקטרינציה השמאלנית-ליברלית שלהם עצמם), כמו הברקזיט בבריטניה, בחירתו של טראמפ בארה"ב ועוד. גם אלו ששואלים את השאלה הזאת מניחים בדרך כלל שהציבור טועה והחלטותיו יביאו עלינו אסון הומניטרי ופוליטי, והשאלה היא רק האם הציבור יטעה שוב גם בצרפת.

להחליף את העם

קשה לא להיזכר במימרא שיוחסה ליצחק בן אהרון אחרי שראה את תוצאות הבחירות ב-77, המהפך שהעלה את הליכוד לשלטון, שהעם טעה וצריך להחליף את העם.  אנחנו רגילים ללגלג על אמירה כזאת כאילו היא מתנשאת ולא דמוקרטית, אבל יש מקום לבחון האם אכן כך הוא. האם הציבור לא יכול לטעות? זה ודאי אפשרי. לחלופין, האם לא סביר שהרוב טועה? כלומר האם רוב מטבעו קרוב יותר  לאמת מאשר המיעוט? גם כאן התשובה לא טריביאלית.

לגבי אמירתו הנ"ל של יצחק בן אהרון כתב אדם בשם אורי יזהר ממשאבי שדה דברים כדורבנות בתגובה בעיתון הארץ:

בכתבה שסקרה את מסלול חייו של יצחק בן-אהרון נאמר, כי בעקבות הפסדה של תנועת העבודה לליכוד בבחירות 1977 הוא אמר: "אם זה רצונו של העם – אז צריך להחליף את העם".

לא היה ולא נברא, וגם לא משל היה. במשדר הטלוויזיה הישראלית בליל המהפך אמר בן-אהרון, לאחר ששמע את תוצאות מדגם הטלוויזיה, כי אם זו הכרעת העם, אז הוא לא מוכן לכבד אותה. קטע זה שודר מחדש ביום מותו של בן-אהרון, 19.5.2006, בתוכנית "יומן" של הערוץ הראשון.

יש הבדל מהותי בין הקביעה שיש "להחליף את העם", לבין מה שבן-אהרון אמר בפועל. במשטר דמוקרטי יש חובה לקבל את הכרעת העם בבחירות, אבל אין חובה לרחוש לה כבוד.[1]

כלומר הציבור יכול לטעות, אבל יש חובה דמוקרטית לכבד את החלטותיו גם אם הוא טעה.

משמעותו של רוב

בשני הטורים הבאים אנסה לטפל בשאלות אלו דרך דבריו של אורי יזהר, וזאת בשני מישורים: 1. האם הרוב קובע? אדון כאן במשמעותן של בחירות דמוקרטיות והכרעת הרוב. אני ארחיב ואבהיר יותר את החובה לכבד את החלטתו של הרוב. 2. האם הרוב צודק? כאן אבחן את ההנחה המובלעת בדבריו שהליכה אחר הרוב היא לא בהכרח הדרך הטובה ביותר להגיע לאמת או להחלטה הכי נכונה. כלומר שהרוב יכול לטעות.

שלטון הפילוסופים

כבר אפלטון העלה את ההצעה למסור את השלטון במדינה לפילוסופים, כלומר לאנשים החכמים. לכאורה מדובר בהצעה מאד הגיונית, שהרי כולנו רוצים שתתקבלנה ההחלטות הכי טובות ונבונות. לכאורה הדרך הכי טובה לקבל החלטה נכונה והגיונית היא למסור את ההחלטה לאנשים חכמים.[2] גרסה מתונה יותר של ההצעה הזאת היא לשקלל את האצבע של כל אחד לפי האינטליגנציה שלו. כלומר כשעושים הצבעה ציבורית כלשהי (כמו בחירות לכנסת), כל אצבע תהיה שווה לפי ה-IQ של בעליה. כך מי שיותר אינטליגנטי תהיה לו יותר השפעה על ההחלטה, מה שלכאורה ישפר את איכות ההחלטות של החברה.

אפשר כמובן לפקפק ביכולת שלנו למדוד את החכמה הרלוונטית, ואעסוק בזה להלן. אבל לפחות במישור העקרוני השאלה בעינה עומדת. בהנחה שאכן ניתן למדוד את החכמה הרלוונטית ולקבוע משקל לכל מצביע לפי חכמתו, האם הצעתו של אפלטון (או הגרסה המרוככת שלי) היא אכן הצעה טובה וראוי לקבל אותה או שלא.

שתי תשובות רווחות

בדרך כלל עולות שתי התנגדויות להצעה המקוממת הזאת. האחת היא שאין לנו דרך לקבוע מיהו חכם לעניין זה. מהי החכמה הנדרשת להצבעה בבחירות, וכיצד ניתן למדוד אותה? איך בכלל אפשר לקבוע חכמה בצורה אובייקטיבית? השכלה ודאי אינה ערובה לחכמה (כבר נאמר שיש שטויות כה אינפנטיליות שתוכלו לשמוע רק מאקדמאים). אך זוהי רק בעיה טכנית, שכן בעצם מניחים כאן שאם אכן היתה דרך להגדיר חכמה כזאת ההצעה האפלטונית היתה נכונה וראויה.

ההתנגדות השנייה היא שאם ניתן את ההחלטה לחכמים הם ישתמשו בסמכות הזאת למען האינטרסים שלהם. כלומר העובדה שמישהו חכם לא אומרת שהוא חושב על כולנו. יש לנו חשש שהוא ישתמש בחכמתו למען האינטרסים שלו ולכן לא בהכרח יקבל את ההחלטות הנכונות עבור כולנו. גם כאן מדובר בבעיה טכנית. גם התנגדות זו בעצם מניחה שעקרונית ההצעה האפלטונית היא טובה, אלא שיש חשש שהיא לא תצליח. אם היינו מוסרים את ההחלטה לתוכנת מחשב אינטליגנטית (ונטולת אינטרסים) זה יכול היה להיות מושלם.

שתי ההתנגדויות הללו מניחות במובלע שהצעתו של אפלטון נכונה. באמת שלטון הפילוסופים הוא השלטון הנכון והצודק, אלא שיש בעיות טכניות במימוש הרעיון הזה.

הטעות בשאלה

אך מבט נוסף מראה שלמען האמת יש טעות בעצם העלאת השאלה או ההצעה האפלטונית. ההנחה ברקע ההצעה הזאת היא שאנחנו מחפשים מכניזם שייתן לנו את ההחלטות הנכונות ביותר. אך זו גופא טעות, ולכן ההצעה האפלטונית צריכה להידחות על הסף. גם אם נמצא מכניזם שימדוד חכמה, וגם אם ננטרל את האינטרסים (ניצור תוכנה מושלמת), עדיין לא נכון לתת לפילוסופים למשול ולקבל החלטות עבור כולנו.

הסיבה לכך היא שההנחה שביסוד הדמוקרטיה היא שאנחנו לא מחפשים את ההחלטות הנכונות ביותר אלא את ההחלטות שמשקפות את רצון הציבור. ברקע הדברים לא מונחת התפיסה שהרוב הוא הצודק, אלא תפיסה של זכויות שלפיה לכל אזרח באשר הוא יש זכות מובנית להשתתף בקבלת ההחלטות שנוגעות אליו. ושוב, לא בגלל שכך נגיע להחלטות הכי טובות אלא מפני שזו זכותו. אם אזרח כלשהו יחליט מרצונו למסור את ההחלטה למישהו אחר (כך בעצם אנחנו עושים בשיטה של ממשל של נציגים) – אין עם זה שום בעיה עקרונית. כך למשל חרדים מצביעים בבחירות לפי הנחיות הרב, וחברי הכנסת שלהם מצביעים (לכאורה. אשרי המאמין) לפי הוראת מועצת חכמים כלשהי. אבל הזכות היסודית היא של האזרח עצמו.

מסקנתנו היא שהצעתו של אפלטון שגויה מן היסוד, אבל לא רק בגלל סיבות טכניות. היא מבוססת על הנחה שגויה. גם אם יישבו הפילוסופים ויקבלו את ההחלטות הטובות ביותר, עדיין ההחלטה הזאת לא תשקף את רצון הציבור ולכן היא לא ההחלטה המחייבת.

משמעותו של רוב דמוקרטי

בניגוד למה שבעלי רקע הלכתי רגילים לחשוב, הרוב הדמוקרטי אינו הדרך להגיע לאמת, אלא הדרך לבטא את רצון הציבור. בהנחה שיש לאזרח זכות להשפיע על גורלו, אז ההחלטה שמקבלת החברה עבורו צריכה להתאים לרצונותיו. אם מדובר בהחלטה שחלה על כל האזרחים אזי קשה להתאים את ההחלטה לרצון כולם. כמובן שאם יש הסכמה בין כלל האזרחים אין בעיה, אבל במצב בו יש חילוקי דעות בין אנשים וקבוצות ההחלטה שאמורה לבטא את רצון הציבור זוקקת מכניזם שיקבע מהו רצון הציבור במצב כזה. מה הציבור רוצה כשיש מחלוקת.

לדוגמה, אם עומדת על הפרק הצעה להסכם מדיני כלשהו, וחלק מהציבור מתנגד וחלק אחר מסכים. ההסכם מחייב את כולם ואמור להיחתם בשם כולם. כאן לא נוכל לנהוג לפי רצונו של כל אזרח ויש לקבל החלטה אחת עבור כולם. לכן במקרה כזה עלינו ליצור מכניזם שיגדיר מהו רצון הציבור במצב של מחלוקת. מקובל לאמץ את המכניזם של הליכה אחר הרוב. אבל ההליכה אחר הרוב אינה מבוססת על ראיית הרוב כמברר של האמת אלא על כך שהרוב הוא קריטריון סביר שמבטא את הרצון הקולקטיבי של כלל הציבור.

יכולים להיות כמובן גם מכניזמים או קריטריונים אחרים. לדוגמה, לתת משקל לכל אזרח לפי מספר השנים שהוא חי, לפי מידת התרומה שלו לחברה, לפי מידת הקריטיות של ההחלטה הזאת עבורו, לפי מידת השכנוע שלו בכך שהיא נכונה או שגויה, וכן הלאה.[3] אבל ניתן לראות שההצעה לשקלל את מעמדו של אזרח לפי מידת החכמה שלו היא בלתי רלוונטית בשיח הדמוקרטי. זאת מפני שבדמוקרטיה אנחנו לא מחפשים את ההחלטה הנכונה אלא את ההחלטה שמשקפת את רצון הציבור.

השלכות הלכתיות

דין הליכה אחר הרוב בהלכה נלמד מהפסוק "אחרי רבים להטות" שנאמר לגבי בית דין. כשיש חילוקי דעות בבית דין הולכים אחר הרוב. בפשטות הדבר מבוסס על כך שהרוב הוא קריטריון לאמת (כך גם כותב החינוך במצווה עח).

בהלכה יש כמה וכמה עקרונות שמערבים החלטה על פי רוב. יש דין "הלוך אחר הרוב", כלומר לקבל החלטות לפי הסתברות (בלי להיכנס להבדלים בין רוב הלכתי לרוב הסתברותי). לדוגמה, אם אישה ילדה ואיננו יודעים באיזה חודש, ההנחה ההלכתית היא שהלידה היתה בחודש התשיעי (זהו רוב דליתא קמן). או במקרה שמצאנו חתיכת בשר ברחוב, ההנחה היא שאם רוב החנויות מוכרות בשר כשר החתיכה כשרה (זהו רוב דאיתא קמן). בנוסף, יש דין שני של ביטול ברוב בתערובת, כלומר שהמיעוט בתערובת מתבטל ומקבל את שמו של הרוב (לדוגמה, חתיכת בשר חזיר שנפלה לסיר עם חתיכות בשר כשר, מעיקר הדין ניתן לאכול את כל התערובת). יש גם דין שלישי, רובו ככולו, שאם דרישה כלשהי מתקיימת על ידי רוב הפרטים זה נחשב כאילו היא מתקיימת על ידי כולם (למשל אם רוב הציבור טמא בערך פסח מביאים קרבן פסח בטומאה ולא דוחים לפסח שני).

הגמרא בחולין מביאה מקור לדין הראשון מהפסוק "אחרי רבים להטות". כמה מהראשונים כותבים שגם הדין השני נלמד משם (בצורות שונות, ולא תמיד ברורות ומוסכמות). יש כמה אחרונים שכתבו זאת גם על הדין השלישי. על רקע זה מעניין מאד שיש הקשר הלכתי אחד שבו התעורר פולמוס ארוך שנים לגבי הליכה אחר הרוב: קבלת החלטות בקהילה, ושם הקשר לפסוק "אחרי רבים להטות" אינו מוסכם ואולי בכלל לא קיים. נראה כעת שפשר העניין התמוה הזה נעוץ גם הוא בהבנת הרוב הדמוקרטי כפי שהצגתי אותו למעלה.

השלכה: מושג הקהילה וקבלת החלטות בקהילה 

היציאה של עם ישראל לגלות התרחשה בשלבים. ראשית, איבדנו את האוטונומיה הפוליטית שלנו בארץ ישראל, אבל עדיין רוב מניין ובניין של העם היה כאן. לאחר מכן יצא חלק ניכר מהעם לגלות, אבל עדיין רוב העם חי בבבל, תחת שלטון ומערכת משפטית יהודית די אוטונומית. בבבל היה מבנה לאומי היררכי, גם אם לא עצמאות מדינית. במצב כזה מושג הקהילה עדיין לא התגבש, שכן בעצם מדובר עדיין בתא בתוך אורגניזם לאומי פעיל ואפקטיבי. אבל לקראת סוף האלף הראשון ובתחילת השני למניינם, החל פיזור של העם מבבל, ואז החלו להיווצר תאים עצמאיים קטנים ברחבי העולם, שהתארגנו בצורה של קהילות כפי שאנחנו מכירים אותן כיום. קהילה כזאת חיה את חייה לעצמה, ולא היה מעליה שלטון יהודי או מערכת משפטית יהודית שהיא היתה כפופה לה. קהילה כזאת קיבלה החלטות בעצמה ועבור עצמה.

אין פלא שרק החל מהמאה האחת-עשרה החלו הפוסקים לדון ברצינות בדרך קבלת ההחלטות בקהילה. מטבע הדברים הם פנו למכניזמים המוכרים, ובראשם המכניזם של הליכה אחר הרוב. רוב הפוסקים סברו שהרוב הוא הקובע בהחלטות הקהילה, אבל היו שהתנגדו לכך. למשל רבנו תם סבר שאין משמעות לרוב וההחלטות בקהילה צריכות להתקבל פה אחד.[4] המחלוקת הזאת הוכרעה סופית רק לקראת סוף ימי הביניים, ומאז מקובל שגם בהחלטות של קהילה הולכים אחר הרוב (כך נפסק גם בשולחן ערוך ונושאי כליו יו"ד סי' רכח). דומני שברמה המהותית רק אז נקבע האופי הדמוקרטי של החיים היהודיים.

מה שמעניין הוא שרוב הראשונים שדנים בשאלת קבלת ההחלטות בקהילה מביאים כמקור להליכה אחר הרוב את הפסוק "אחרי רבים להטות", אבל רבים מהם מקפידים להוסיף עוד שיקול הגיוני. לדוגמה, בתשובת הרא"ש שעוסקת בעניין זה (כלל ו, סי' ה) הוא כותב:

וששאלת: אם שנים או שלשה מהבינונים שבעיר יכולין להוציא עצמן מן ההסכמה שיעשו הקהל, או מגזרת חרם שיעשו על שום דבר. דע, כי על עסק של רבים אמרה תורה: אחרי רבים להטות. ועל כל ענין שהקהל מסכימים, הולכים אחר הרוב, והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים. דאם לא כן, לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר, אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם; לכן אמרה תורה, בכל דבר הסכמה של רבים: אחרי רבים להטות.

וכך הוא גם בכמה תשובות של הרשב"א. השאלה היא למה הרא"ש לא מסתפק בפסוק "אחרי רבים להטות", ומוסיף את השיקול שאם לא נלך אחרי הרוב לא ניתן להשיג הסכמות? האם מדובר בטעמא דקרא? הרי הפסוק עוסק בבי"ד, וההנמקה שמביא הרא"ש לא ממש רלוונטית למקרה של בי"ד. הוא עוסק בהחלטות בקהילה.

במאמר מידה טובה לפרשת משפטים, תשסז,[5] אני מרחיב בנושא זה. בין היתר אני טוען שם שרוב בבית דין מטרתו להגיע לאמת, לעומת רוב בקהילה שהוא רוב דמוקרטי שמטרתו לבטא את דעת הציבור (ולא לקלוע לאמת, כפי שהוסבר למעלה). במאמרי אני מראה כמה השלכות של התפיסות השונות בדין רוב ובעיקר של השאלה האם מטרתו לחשוף את האמת או לבטא את רצון הציבור. לדוגמה, הפוסקים נחלקו האם בבית דין הולכים אחרי רוב החכמה או רוב האנשים (לדוגמה, אם אב ביה"ד שהוא הגדול בחכמה חלוק על שני חבריו הקטנים ממנו). טענתי היא שאם מחפשים את האמת יש היגיון ללכת אחרי רוב החכמה (זו ממש הצעתו של אפלטון), וגם מי שלא דוגל בתפיסה שהולכים אחרי רוב החכמה זה מסיבות טכניות בלבד. לעומת זאת, בקהילה, כפי שהסברתי, אין שום סיבה לאמץ את ההצעה האפלטונית, שכן שם ההחלטות לא באות לחשוף אמת אלא להגדיר את רצון הציבור.

זו כנראה הסיבה לכך שר"ת סבר שדין "אחרי רבים להטות" שעניינו לברר את האמת לא יכול ללמד על אופן קבלת ההחלטות בקהילה. אין בתורה מקור שמלמד שהרוב הוא הדרך שמבטאת הכי טוב את רצון הציבור, וכיון שכך אם יש מחלוקת בקהילה הרוב לא יכול לכפות את דעתו על המיעוט. זו תהיה פגיעה בזכות שיש לכל אזרח בקהילה או מדינה דמוקרטית להכריע לגבי גורלו. תפיסתו של ר"ת מעדיפה את הליברליזם והדאגה לזכויות האישיות על הדמוקרטיה כשלטון הרוב.

יש לציין שגם הראשונים שחלקו על ר"ת כנראה הסכימו אתו בנקודה העקרונית הזאת, ולכן תמיד הקפידו להוסיף את הנימוק ההגיוני בנוסף לפסוק עצמו. גם לשיטתם הפסוק שעוסק בקבלת החלטות בבי"ד (כלומר חתירה לאמת ההלכתית) לא מלמד על רוב דמוקרטי (שמטרתו להגדיר את רצון הציבור), ולכן יש לראות בו לכל היותר מקור השראה רחוק לדין הרוב הדמוקרטי (רוב בקהילה). העיקר הוא הסברא שאומרת שבלי זה אי אפשר יהיה להתנהל.[6]

במאמרי מוזכרת מחלוקת בין ההיסטוריונים יצחק בער וחיים סולובייצ'יק (ראה בספרו הנ"ל), האם הדמוקרטיה יובאה למחשבה הכללית מהתורה או שמא דווקא ההלכה הושפעה בעניין זה מהמחשבה הכללית. אני נוטה שם דווקא לדעתו של בער, שכן כפי שראינו הפסוק "אחרי רבים להטות" (שמובא על ידי סולובייצ'יק כמקור לתפיסה הדמוקרטית) אין לו ולא כלום עם דמוקרטיה.

סיכום: בחזרה לאורי יזהר

אם נשוב למארין לה-פן ויצחק בן אהרון, המסקנה היא שאכן אין שום מניעה מלבקר את החלטת הרוב, אך בו בזמן יש חובה לקבלה. החלטת הרוב היא תוצאה של מכניזם שמשקף את רצון הציבור וזה מה שמחייב בדמוקרטיה. אמנם אין לנו ערובה לכך שהרוב אכן משקף את ההחלטה הנכונה ביותר ואנחנו גם לא זקוקים לערובה כזאת כדי לקבוע שהרוב הוא הקובע.[7]

אם כן, בטור זה עסקנו בשאלה האם הרוב קובע, וראינו שאכן הוא קובע. אבל בו בזמן ראינו שזה לא תלוי בשאלה האם הרוב קולע לאמת או לא. לכאורה שאלת הרוב והאמת (האם הרוב צודק) נותרת פתוחה. מאידך, דיני רוב בהלכה מניחים בדרך כלל שהרוב ההסתברותי אכן מהווה אינדיקציה לאמת. כך למשל ראינו שבבית דין שמטרתו לחשוף את האמת ההלכתית מורה לנו התורה ללכת אחרי הרוב. כלומר נראה שהרוב הוא אכן קריטריון לאמת, גם אם אין לכך קשר לתוקפה הדמוקרטי של החלטת הרוב. אין פלא שחכמים למדו מהפסוק הזה את כלל דיני רוב שמטרת רובם (אולי חוץ מדין רובו ככולו) לברר את האמת. בטור הבא אנסה להיכנס מעט יותר לשאלת הקשר בין רוב לאמת (האם הרוב צודק) ולהראות שגם הקשר הזה רחוק מלהיות טריביאלי.

[1] הוא  מוסיף שם עוד משפט אישי שפחות חשוב לענייננו, אבל אביא גם אותו כאן למען השלימות:

דומה כי התהפוכות והתלאות שעברה ישראל מאז 1977 יכולות ללמד אותנו כי העונש המוצדק שהטיל העם על המערך ב-1977 לא הביא מזור לתחלואי החברה והמדינה, ודברי בן-אהרון, גם אם נאמרו אז כתגובה רוגזת, היו מעין תחזית שלצערנו הרב התגשמה בחלקה הגדול.

[2] יש גרסאות שדורשות למסור את ההחלטה  לאנשי מקצוע. ההנחה שלי היא שבתחומים מדיניים, כמו ביטחון ומדיניות חוץ, אין מומחים. כמו שאמר בן גוריון המומחים מומחים למה שהיה ולא למה שיהיה. לכן אני עוסק כאן בשאלת מסירת ההחלטה לאנשים חכמים ולא לאנשי מקצוע.

[3] המכניזמים השונים הללו נדונים בתחום של כלכלה מתמטית. יש ספר מרתק להפליא של פרופ' שמואל ניצן, העדפה ובחירה חברתית, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, שסוקר את הנושא ומראה כמה משפטים מתמטיים עם תוצאות מעניינות ומפתיעות לגביו.

[4] ראה מרדכי ב"ק סי' קעט, ב"ב סי' תפ, וכן בשו"ת מהר"ם בן ברוך סי' רל ועוד.

לסקירה ראו בספרו של מנחם אילון, המשפט העברי (כרך א פרק תשעה-עשר), וכן בספרו של פרופ' חיים סולובייצ'יק, שו"ת כמקור היסטורי וכן ויקיפדיה ע' 'תקנות הקהילה'.

[5] מופיע גם בספרי (עם גבריאל חזות) בצל החכמה, כפר חסידים תשע, 2010.

[6] למרבה האירוניה, דווקא דין רובו ככולו שנתפס בדרך כלל כרחוק ביותר ממשמעות הפסוק "אחרי רבים להטות" (רק חלק מהאחרונים קושרים ביניהם), הוא הקרוב ביותר לדין הרוב הדמוקרטי. הוא בעצם אומר שהרוב מעניק את צביונו למכלול כולו. כך גם ברוב דמוקרטי רצון הרוב מגדיר את רצון הציבור כולו.

[7] רק אעיר שטעות דומה עולה ביחס לסמכות התלמוד או הסמכות ההלכתית. גם שם אנשים נוטים לחשוב שאם לתלמוד יש סמכות אז הוא חכם יותר ולא טועה. וגם שם אין זה הכרחי. לתלמוד יש סמכות כי כך הוחלט על ידי כלל ישראל, אבל הדבר אינו אומר שאין בו טעויות, ואולי אפילו לא שיש בו חכמה יותר מכל חכם אחר. תוקף של החלטה ונכונותה אינם עקרונות חופפים.