פרק ב' במורה נבוכים

תודה רבה.

1. ראיתי עכשיו את התגובה בטור 177, לא לגמרי הבנתי.
ברור שהרמב"ם קורא בשם אחד ל"לא תרצח" ולהליכה ערום, אינני יודע האם הוא חשב ששניהם קונוונציות (כנראה שלא) או שחשב ששניהם מוסר, אבל הוא הכליל אותם באותה קטגוריה.

2. אני מסכים שפנתאיזם הוא אתאיזם, אלא שהוא מניח (האם אפשר לסתור הנחה כזו?) שהטבע וחוקיו הם קדמונים ומחויבי מציאות (כמו שאנו אומרים על הקב"ה) ולכן אי אפשר לטעון שיש מי שיצר את העולם, או שיש לו סיבה וטעם, בדיוק כפי שאין סיבה וטעם לאלוהים. האם אני טועה?
הקשר למפץ הוא בכך, שהיום אנו מניחים שהעולם התהווה בנקודה מסוימת, ואולי לכן אי אפשר לומר שהעולם הוא מחויב המציאות.

יואב
כדבריו, ראה מש"כ בטור 177 (המקור שלך, ועוד אחד וחושבני שיש עוד)
מה שעושה את דברי הרב מיכי לתמוהים הוא שכפי הנראה הפרק הזה תופס מקום חשוב ובסיסי במו"נ ולדברי הרב מיכי זו סתם הערת שוליים שהנימוס זה לא משהו משהו

משה,
הפרק הזה פותח את מו"נ בגלל שהוא מסביר מהי ראיה בעיני השכל שזה נושא הפרקים שם (הם עוסקים בכל המשמעויות של ראה, חזה וכו'). לא קשור להגדרות של מוסר ו/או נימוסים וחשיבותם בשום צורה שהיא. לכן דל מהכא שיקולי חשיבות.

יואב,
לגבי המינוח השאלה עלתה שם ודי ברור שהוא משתמש בו בשתי משמעויות ולא באופן עקבי לגמרי. לפעמים כל מה שאינו עובדה פשוטה אלא נורמה הוא "מפורסמות" ולפעמים רק נימוסים הם כאלה. דבר אחד ברור מתוך כל ההקשרים ברמב"ם, ברמה המהותית מוסר שייך לשכל ואינו קונוונציה (גם אם לפעמים קוראים לו מפורסמות), ולדעתי גם ברור שהנימוסים לא. לכן הכל צריך להתפרש לפי ההקשר. כשאתה בא להנגיד את המוסר לעובדות אתה קורא לו מפורסמות, וכשאתה בא להנגיד אותו לנימוסים זה מושכלות.