חיוב מזוזה בפתחים משותפים

בהמשך לשאלה זו, נתקלתי באינטרנט בציטוט מהספר "חבל נחלתו" לר' יעקב אפשטיין שכתב להוכיח שאינו חובת כל אחד מהדיירים אלא כולם יחד, מהא דבשותפות נכרי פטור מעיקר הדין, שאם היא חובה על כל אחד מהשותפים בפ"ע, היה חייב גם אם השותף הנכרי.

בנוסף, שמתי לב שמנהג העולם שלא לקבוע מזוזות בפתחים משותפים בבניין שבו רוב הדיירים חילונים. למשל לאחרונה נכנסתי לדירה שכורה שבה הדייר הקודם היה אדם חרדי, ושמתי לב שהוא לא דאג לשים מזוזות בפתחי הכניסה המשותפים (למשל בשתי דלתות אחוריות של הבניין). הוא הדין גם בבניין קודם שגרתי בו.

ואולי אפשר להגיד גם שהחיוב מוטל על ועד הבית כמעין נבחר ציבור ולא על כל דייר בנפרד.

גם אם החיוב מוטל על הקולקטיב, עדיין כל יחיד צריך לגרום שהיא תתבצע. כתבתי על כך במאמר מידה טובה לפרשת ניצבים וילך, תשס"ז:
https://drive.google.com/drive/folders/0BwJAdMjYRm7IY0xlc1dmYTMweVE

כתבת "כל יחיד צריך לגרום שהיא תתבצע". השאלה מה הגדר של גרימת ביצוע. האם הכוונה לעשות הכל בעצמך במידה שזה לא יקרה אחרת? או שנגיד שמדובר בהצבעה לטובת הקצאת משאבים למזוזות בפתחים משותפים בישיבות ועד הבית, אבל אין צורך לשים בעצמך?

כדי להמחיש את הבעייתיות בנקודה הזו, ברמב"ם כתוב:
"לפיכך אחד שערי חצרות, ואחד שערי מבואות, ואחד שערי מדינות ועיירות–כולן חייבין במזוזה, שהרי הבתים החייבין במזוזה פתוחין לתוכן". האם גם כאן נגיד שאפילו יהודי אחד שגר בעיר/מדינה של חילונים יהיה חייב לשים בעצמו מזוזה בכל שערי העיר/מדינה? זה נשמע לא סביר כל כך.

עוד נקודה שחשבתי עליה שההלכה עושה הבדלה בין מזוזת יחיד לרבים:
"מזוזת היחיד, נבדקת פעמיים בשבוע, ומזוזת רבים, פעמיים ביובל" (רמב"ם).
השאלה אם נוכל להגיד שמזוזות פתחים משותפים בבניין יש להן דין של מזוזת רבים?

על כך בדיוק דיברתי כשהתלבטתי האם החובה עליי לדאוג שתהיה מזוזה אומרת שיש עליי חובה לקנות אותה גם אם אחרים לא מסכימים.
ההבדל בין שותפים לציבור אינו חד (וגם לא מוסכם). גם לשיטות שיש הבחנה כזאת לא ברור היכן היא עוברת. האם זה תלוי במספר השותפים או בטיב השותפות. אני חושב שכשהחלטות מתקבלות בהצבעה ולא לכל אחד יש זכות ווטו, זה כבר מתחיל להיות ציבור. כי שותף שהוא בעלים יחיד על חלקו לא חייב לעשות משהו שחבריו החליטו עליו. כמובן גם זה לא חד, ותלוי גם בהסכם ביניהם.

ישנן מצוות אחרות שמוטלות על הרבים כמו בניין בית המקדש או יישוב א"י. ובמצוות אלו נראה לי שאין חובה על היחיד במקום שרוב הציבור לא מעוניין בקיום מצוות אלו (תקן אותי אם אני טועה). אם כן, למה שלא נגיד שהוא הדין גם בעניין מזוזת הרבים?

נתקלתי בעוד סיוע לכך שחובת היחיד מוגבלת יותר מחובת הרבים (לדעת הרא"ש):
מתוך אתר למעשה: ישנן שתי דעות ביחס לעני שאינו מחזר על הפתחים. לדעת הרא"ש אין חיוב על היחיד לתת לו די מחסורו, והחיוב הוא רק על הרבים או על גבאי הצדקה. אילו לדעת הרמב"ם, יש חיוב גם על היחיד לתת לו די מחסורו. הש"ך (סי’ רנ סק"א) כתב שגם לדעת הרמב"ם, חובתו של היחיד לתת כדי מחסורו היא רק כשאין רבים אצלו או כשאין יד הרבים משגת. בעני המחזר על הפתחים, אין חיוב ליחיד לתת לו את כל כדי מחסורו, ויכול להסתפק במתנה מועטת.

לשים מזוזה בעוד פתח כדי לזכות את הרבים, זו לא הוצאה ענקית שאין בכוחו של היחיד לעמוד בה. השאלה המעשית היא מכיוון אחר: האם המזוזה תחזיק מעמד בפתח הבית המשותף או שמהר מאד מישהו יראה בה 'הדתה' וייתלוש אותה?

על כל פנים, זכית וזיכיתנו, והשתתף ב'חנוכת הבית' בדברי תורה

בברכת "יישוב טוב", ש.צ. לוינגר

אכן יש הבדל בסדרי הגודל והבדל בין קולקטיב לשותפות. איני יודע היכן בדיוק עובר הקו אבל בניית ביהמ"ק או מלחמת מצווה היא ודאי מעבר לו.
ודאי שחובת היחיד מוגבלת יותר, וכפי שכתבתי השאלה היא היכן הקו. גם הש"ך מדבר על מתנה מועטת (כמה זה מועטת? זה בדיוק חובת היחיד שאינה כחובת הציבור).
אגב, במאמרי על העלייה לרגל שלינקקתי אליו הראיתי שיש חובה על היחיד לתרום את חלקו לקיום המצווה הציבורית. ראה שם.

בהמשך לשאלה זו, האם ניתן יהיה להפקיר את חלקי בשטחים המשותפים כדי להיפטר מחיוב מזוזה?
ראיתי באינטרנט שזה גם עוזר להיפטר מחיוב בדיקת וביעור חמץ בשטחים המשותפים.

אני חושב שעקרונית כן, אם ההפקר הוא אמיתי. בפסח זה הפקר זמני (ואח"כ אני חוזר וזוכה) ולכן לאנשים לא כל כך איכפת. אגב, גם בפסח בד"כ זה לא נעשה באמת ולכן לא מועיל, שהרי אם זה היה נעשה באמת יש סכנה שהשכנים יקחו בעלות על חלקך ואחרי החג לא תוכל לזכות בו שוב.

אז איך נכון לנהוג בפסח לעניין בדיקת וביעור חמץ? לעשות בדיקה בשטחים המשותפים בבניין?

אכן.

האם אפשר להסתמך על חזקה שאנשים לא משאירים חמץ ודברי מאכל בשטחים המשותפים? או שאולי ניתן לחילופין לעשות מכירת חמץ לפני זמן הבדיקה ואז ממילא כל החמץ מכור ואין מה לבדוק?

לדעתי לא. יש חמץ שמגיע בלי שמשאירים אותו. הגמרא מדברת על עכברים ושאר דרכים להגעת חמץ לכל המקומות.

אבל בבניין של חילונים ייתכן שחלק מהדיירים מכניסים חמץ במהלך ימי החג ואולי גם בחדר זבל זורקים חמץ. מה שייך לבדוק חמץ במצב כזה בכלל? אולי אפשר להסתמך על מכירת החמץ בשטחים המשותפים? או אולי על ביטול החמץ? או אולי להפקיר ל7 ימים את השטחים המשותפים חוץ מדרך מעבר? (למה הבנת שזה הפקרה שלא בלב שלם?)

אורן,

כל הכבוד שהמעבר לדירה חדשה מעסיק אותך כל כך בפן ההלכתי – היכן לקבוע את המזוזות בדירה (בשאלה השנייה), ועל מי מוטל החיוב בשטחים המשותפים.

אגב, מהסירטון (שם, שם) נראה כי הדירה ממש חמודה. אז אברכך בברכת 'ישוב טוב' כמו שאומרים במחוזותינו, ושתזכה ל'דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם'!!!

מדאורייתא די בביטול. אבל מדרבנן יש חיוב בדיקה. לכן דומני שאין מנוס מבדיקה, ואם מישהו מכניס במהלך פסח חמץ משלו לשם זהו חמץ שלו ובוודאי שהתורה לא מעמידה אותו ברשותך לעבור עליו בבל יראה. לכן אין מה להיות מוטרד מזה. מכירת חמץ, ספק בעיניי אם מועילה לחמץ שנזרק ולא ראוי לכלום, אבל כאמור לא צריך למכור.
כתבתי שההפקרה אינה רצינית שכן סביר שכשתפקיר אתה לא מוכן שמישהו מהשכנים יזכה בשטח המשותף שלך לתמיד. אתה רוצה לזכות בו אחרי החג בחזרה. אם אתה באמת מוותר – אין בעיה. אגב, אם אתה שוכר אז כל העניין לא בעייה שלך כי אני מניח שמבחינתך אין חשיבות לבעלות בשטח המשותף. אבל הוא לא שלך ואינך יכול להפקירו. אתה יכול אולי להפקיר את זכויותיך בו אבל אז יזכה בהן בעל הבית ויש לעדכן אותו שיטפל בחמץ.

בהמשך לשאלה הזאת, האם מזוזה בבניין נחשבת כמזוזת הרבים ולכן יש לבודקה כל 25 שנים, או שהיא נחשבת כמזוזת יחיד ולכן יש לבודקה כל 3.5 שנים?

נדמה לי שבניין הוא שותפות ולא ציבור, ולכן הוי כרשות היחיד.
כעת ראיתי כאן שכתב כדבריי: https://www.yeshiva.org.il/ask/101410

האם בימינו יש צורך לבדוק את המזוזות בכלל? או שבגלל שהן מכוסות בניילון נצמד בדר"כ, יש חזקה שהן נשארו תקינות?

אני לא יודע. לא מכיר את המציאות (עד כמה הניילון משפר את המצב). אמנם לפי ההלכה יש לשים אותה בשני כיסויים בחדר שינה, ולא שמעתי שהורו לא לבדוק את מזוזות חדר השינה.