על סדרת השיעורים ״מוסר והלכה״
שלום וברכה,
לאחר ששמעתי את סדרת השיעורים של הרב על ״הלכה ומוסר״ חשתי במספר שאלות על הנאמר.
על מצע הגישה בה הרב צידד עולות מספר תמיהות, הן ברמה הפרקטית והן ביישוב המקורות.
כיצד לנהוג במידה ויש סתירה בין ערכי מוסר והרגש המוסרי הטבוע בנו [בכוונה אני נצמד לגישה בה הרב צידד לאחר ביאור כללי של מהו מוסר ומה תוקפו המחייב] לבין ציווי תורה?
דומה כי הרב אמר שיש לכל אדם להיצמד לרגש הפנימי הטבוע בו מהקב״ה. אך אם נאמר שיש קדימות או תוקף [קדימות או תוקף לכאורה תלוי בביאור המחלוקת בין ר׳ שמעון בן מנסיא לשמואל] הדבר קשה הן מהסברא והן מהמקורות.
• מצד הסברא, מניו לנו להעדיף את הרגש המוסרי ולא לציווי, הלא שניהם מקורם מהקב״ה. לשון אחר: גם אם הרגש המוסרי הוא אימננטי-אינהרנטי לא הוכח כי יש לתת לו עדיפות על פני ציווי התורה?
• עוד קשה מצד הסברא, גישה זו פותחת פתח לטענות בפי אנשים לוויכוח מה מוסרי ומה לא. אני יודע שהרב ציין במהלך השיעורים כי יש להבדיל בין מה שיכול להתפרש כמוסרי ומה שבאמת מוסרי והוסיף לתת את הדוגמא של החייל ״שמשלים״ ציוד וכו׳. אבל גם פה כיצד קובעים מה רק נחשב כמוסרי ומה באמת מוסרי?
• מצד המקורות, הרי הרב בעצמו ציטט את הגמ׳ בשבת ״עצר פזיזא דקדמיתהו אוזיכנו..״ ממנה ראינו שעמ״י יחידותו היא בקבלתם האבסולוטית של הציווים ולא בקבלת רגש פנימי אלא ציות לציווים עצמם?
• עוד קשה מהמקורות שאלה בסיסית ביותר, לפי דרכך מדוע נכתבו ציווים אלו? ושלא כמו הפרשנות בעקדת יצחק של הרב קוק זצ״ל שאברהם עמד בנסיון והקב״ה רצה ללמדו על חשיבות מקומו של הרגש המוסרי בסתם ציווים אין מקום לומר שהקב״ה רצה ללמדנו מוסר השכל זה שהרי כבר למדנו אותו וכמו שאנו מוחזקים שלא נכתבו פסוקים ומחווים מיותרים בתורה.
רק אחתום דברי שבמהלך סדרת השיעורים הרב אמר מספר פעמים כי בהמשך תהיה התייחסות לדוגמאות פרקטיות ובהן אמר בחצי סרקזם את ״מחיית עמלק״ תוך ציון שדוגמא זו ״נדושה״.
אני מוכרח לומר שסוף דבר לא מצאתי פתרון נהיר אפילו לדוגמא ״נדושה״ זו, אני טורח לכתוב זאת כי קראתי ועודי קורא המון מדבריו של הרב וזו הפעם הראשונה שחשתי התעלמות מנקודות מסוימות בסוגיה הנדונה.
לא הבנתי את השאלה/שאלות.
מעולם לא טענתי שהמוסר גובר על הציווי. מה שטענתי הוא שגם למוסר יש תוקף למרות שהוא לא כתוב. אפשר לגזור את תוקפו מ"ועשית הישר והטוב" או סתם מסברא, אבל כרגע זה לא חשוב. ראה בטור 15 כאן באתר.
כעת, אם יש סתירה בין צו מוסרי לציווי התורה אנחנו בקונפליקט שצריך להכריע בו. מה שטענתי הוא לא שהמוסר בהכרח גובר, אלא שהוא לא בהכרח נחות. יש למצוא הכרעה (ולא תמיד אפשר לעשות זאת). הצעתי כמה מצבים שבהם ניתן לקבל הכרעה (כמו לקס ספציאליס, עקיפת הקונפליקט כמו ר"ש בן מנסיא בשבת ופיקו"נ וכו').
עכשיו, אנא שאל בבהירות את שאלתך אם היא עוד קיימת.
אם טענת שאין עקרון מנחה אחד, אז איך נדע להכריע? לצורך העניין מתי מוסר גובר ומתי ציווי התורה יגברו?
כמובן ששאלתי היא במקרה בו אין אפשרות ליצור ״עקיפת קונפליקט״, לא בכל מקום ניתן לעשות הערמה זו.
כשאין שני פרמטרים הניתנים לתרגום תחת מערכת שיקולים אחת.
לדוגמא צער בע״ח למול הקרבת קורבנות.
מחיית עמלק וכו׳.. שאין תרגום כגון ״חלל עליו שבת אחת..״
ככל הזכור לי הסברתי זאת שם. הדבר אינו שונה מכל קונפליקט ערכי אחר, כמו קונפליקט תוך מוסרי. איך אתה מכריע אותו? הסברתי שם את בעיית האינקומנסורביליות. לכן הצעתי לקס ספציאליס כשאפשר, ואם לא – אז האינטואיציה מכריעה. כמו בכל קונפליקט אחר. גם בהלכה אין קריטריונים מתמטיים כיצד להכריע, ובסופו של דבר משתמשים באינטואיציה.
זהו "החלק החמישי של השו"ע" שעליו דיבר החזו"א.
ראשית ביחד לדבריך כי האינטואיציה יכולה להכריע בקונפליקטים מסוג זה, כפי שכבר הזכרתי לדידך מערכת המוסר והמערכת ההלכתית הן שתי מערכות נפרדות (אף הזכרת את דבריו של ליבוביץ׳ על מערכת אתאיסטית) הסברא נותנת כי האינטואיציה יכולה להכריע כאשר הקונפליקט נמצא את אותה מערכת ונבחן באותם כלי מדידה סברתיים, משא״כ בהתנגשות בין שתי מערכות שם האינטואיציה לא יותר מאשר הכרעה שרירותית. מדוע שאעדיף את אחד הצדדים על השני?
הסברא נותנת שאין להכריע גם בין שני ערכים שונים ששייכים למוסר. זוהי האינקומנסורביליות. אך כפי שהסברתי יש לנו בכל זאת יכולת להכריע. אין לי מה להוסיף.
וזה, כמובן, לא עונה על השאלות דלעיל.
בהחלט מאכזב.
אכן. מי שמחפש קריטריונים חדים ווודאויות יתאכזב בהגדרה. בכל תחום. אבל בשלב כלשהו צריך להתבגר מזה. הפוזיטיביזם היא תפיסה ילדותית. לכן מה שכתבתי בהחלט עונה על כל השאלות.
אין ספק שהפוזיטיביזם היא תפיסה ילדותית.
אך עדין אמרת כיצד לשיטתך ניתן לקבוע אמות מוסר קבועות ולא להתבסס על הרגשה סובייקטיבית של כל אדם ואדם או שגם זו ראיה ילדותית?
אך עדין **לא** אמרת..
ההנחה שכל מה שאין לו קריטריון חד לא קיים היא היא הפוזיטיביזם. האם יש קריטריון שיקבע מהו חיבור איכותי? האם המסקנה היא שאיכות של חיבור זה משהו לגמרי סובייקטיבי (שאין דבר כזה איכות)? זו שאלתו של פיידרוס בספר הפולחן זן ואמנות אחזקת האופנוע, ע"ש היטב.
אגב, אני לא מדבר הרגשה סובייקטיבית במובן רגשי אלא על אינטואיציה. אינטואיציה, למרות שגם היא לא בהכרח מבוססת על קריטריונים, אינה רגש. הרמב"ן בהקדמת מלחמות כותב שאין חכמת תורתנו כחכמת התכונה והתשבורת שמופתיהן חתוכים… הקדשתי לזה שני ספרים (שתי עגלות ואמת ולא יציב). זו גם השבת אבידה לת"ח בטביעות עין, ואכ"מ.
אף אם נקבל הסבר זה, אז מדוע נכתבו הציווים הללו?
אלו ציוויים?
מחיית עמלק נגיד או הוצאת אשת כהן שנאנסה וכו׳
כדי שנמחה את עמלק ונוציא אשת כהן שנאנסה. מה השאלה?
קצת קשה לי להבין את חוסר ההבנה או ההיתממות!
אם אתה סבור שניתן ללכת עם האינטואיציות המוסריות שלנו ולא למחות את עמלק אז מדוע הציווים הללו נכתבו?
או שתאמר שחייבים לציית להלכה וכן למחות את עמלק, אז באיזה היכי תימצי דיברת שניתן ללכת עם האינטואיציות המוסריות שלנו?
זו לא היתממות. אם הקשבת לשיעורים שלי שם איני רואה מדוע אני צריך לחזור על דברים שהוסברו שם באר היטב.
כשהקב"ה מצווה על משהו הוא לקח בחשבון את ההשלכות המוסריות והורה לנו בכל זאת לעשות זאת. הדילמות מתעוררות רק במקומות שבהם יש אפשרויות פרשניות שונות (ורוצים להכריע לטובת אחת מהן משיקולי מוסר), או כשההתנגשות אינה מהותית אלא מקרית (כמו פיקו"נ ושבת).
הייתי ממליץ לשמוע 31:35-32:50 בשיעור השביעי מסדרת ״מוסר והלכה״ לפני שאתה טוען שאתה חוזר על דבריך.
שם אתה אומר חד משמעית שרק בציווי פרטי (לדוגמא התגלות, כדוגמתך שם על אברהם וסדום) של הקב״ה זה נחשב שהוא ״לקח בחשבון ובכל זאת הורה לנו״ אבל לא בציווי כללי כגון מחיית עמלק.
שזה לא כדברך בתגובות האחרונות.
אני לא אומר זאת שם ולא אמרתי זאת בשום מקום אחר. תקשיב שוב. אם תשה זאת הפעם מתוך מגמה להבין ולא מתוך מגמה למצוא סתירות, בין תבין את מה שאמרתי. ובזאת סיימתי.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer