הסובייקט כאובייקט

הטענה שהתפיסה שלנו סובייקטיבית זה שלעולם היא לא תוכל ללמוד שום דבר על העולם האובייקטיבי. כי כל מסקנה תהיה סובייקטיבית גם היא.

הזכרת לי מימרא של איינשטיין, אבל לא אחזור עליה כאן. אם אתה חוזר על אותו משפט שוב אתה חושב שזה מפסיק בכך להיות טאוטולוגיה? אתמהה!

אז למעשה הרב מקבל שלא ניתן ללמוד שום דבר על העולם החיצוני כך שהאמת היא שאין אמת אחת. זהו, הפוסטמודרמיזם המודרני ניצח? ?

וואו, איזו קפיצה אולימפית. שאלת האם
A->A ועניתי שבוודאי שכן שהרי זו טאוטולוגיה. וכעת שמת בפי שאני חושב ש-A. נפלאות דרכיה של הלוגיקה שלך.

אז הרב בכלל לא מקבל את ההנחה שהמחשבה שלנו היא סובייקטיבית? כדבריך "וכעת שמת בפי שאני חושב ש-A." אז אם אכן לא, מדוע?
ובמידה והרב כן מקבל – אז כיצד אתה חושב שהמחשבה שלנו יכולה לומר משהו נכון על העולם החיצוני בצורה אובייקטיבית? (הרי אובייקטיבי איננו סובייקטיבי).
ואם היא אכן לא יכולה לומר משהו, אז כיצד אנו מסוגלים לטעון שטענה שלנו על העולם החיצוני היא אמת או שקר. כאשר יש פער שבלתי ניתן להתגבר עליו ביננו לבין המציאות סביבנו? האם זה לא אומר שהפוסטמורדניזם ניצח סופית.

לא. היא לא סובייקטיבית במובן המטעה אלא במובן מתרגם. תרגום של המציאות לשפה הסובייקטיבית של ההכרה שלי )גל א"מ מתורגם לצבע וכו')

אבל אם לעולם לא פגשנו את הדבר כשלעצמו אז אין שום סיבה להניח שהתרגום הוא נכון.
ולכן כל התפיסה שלנו היא סובייקטיבית ולא אומרת שום דבר על העולם כשלעצמו. זה למשל למה תחושות וחוויות הם כל כך משמעותיות בהרבה מקומות אפילו כנגד עובדות.

לא צריך לפגוש את הדבר כשלעצמו כי אי אפשר לפגשו. הפפגישה איתו היא יצירת דמות דיוקנו בהכרתנו (הפנומנה). ודלא כאותם טועים החושבים שקאנט מדבר על מגבלות בהכרתנו. ולא היא. אין כאן שום מגבלה אלא רק תיאור של אופן התפיסה. אין לדבר עצמו צבע אלא רק מבנה כלשהו שיוצר אצלנו צבע. לכן תפיסתנו אותו במונחי צבע אינה מגבלה ולא טעות. כך המבנה שלו בא לידי ביטוי בשפה הסובייקטיבית שלנו.
כל מה שמעבר לזה, מדובר בספקנות גרידא שאין טעם לעסוק בה. אם אתה ספקן מאומה לא יוציא אותך מזה. ואם אינך כזה – לא צריך טיעונים.