נאום שרת המשפטים

מצורף נאום שרת המשפטים.
כדאי לקרוא:

נאום שרת המשפטים, איילת שקד, בכנס השנתי של עמותת משפט ציבורי – 2019
נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות;
היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט;
 
"בכל פעם שהחלטות שיפוטיות נבחנות מחדש על ידי גורם נוסף – אחוז מסוים מהן מתהפך.
העובדה הזו משקפת את ההבדל הטבעי בין נקודות מבט של הרכבים אנושיים שונים.
היפוך החלטה שיפוטית שנעשה בידי ערכאה שיפוטית גבוהה ממנה אינו ערובה לכך שהצדק יצא נשכר;
שכן –    
אין שום ספק שלו הייתה ערכאה גבוהה יותר מזו של בית המשפט העליון –
חלק משמעותי מפסקי הדין שלו היה נהפך.
הכרעת שופטי בית המשפט העליון סופית לא בגלל שלא יכולה ליפול בה טעות;
לא יכולה ליפול בה טעות בגלל שהיא סופית".
**
על התובנה העמוקה והצנועה הזו, הלקוחה מתוך פסק הדין בראון נגד אלן (משנת 1953) חתום רוברט ג'קסון, מי שכיהן כשופט בית המשפט העליון האמריקאי בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים.
השאיפה לצדק מוחלט לעולם תתגשם, על פי השופט ג'קסון, בתבניות אנושיות חסרות ומוגבלות. הרכב שונה של מקבלי החלטות עשוי להחזיק בתפיסה שונה של צדק, וממילא יביא לתוצאה משפטית שונה.
בית המשפט אינו יכול להבטיח לחברה שבתוכה הוא פועל – צדק מוחלט. הוא כמובן שואף לכך, אבל בפועל מספק הוא לה לא יותר מאשר הכרעה סופית.
האמירה הזו אינה מבטאת יאוש מוסרי. היא מבטאת צניעות שיפוטית.
היא תפיסה שמזכירה מאוד את מחבר ספר תהלים שראה באמת (המשפטית) עניין  הצומח בארץ. במקום ובזמן מאוד מסוימים, בעוד שהצדק הוא עניין אחר לחלוטין המאפשר לנו נקודת מבט אובייקטיבית.
"אמת מארץ תצמח וצדק משמיים נשקף" – אנחנו נושאים אל הצדק  מבט אבל לא תמיד יכולים להשיגו באופן מוחלט.  
**
אז מה בכל זאת נותר מיוקרתו של בית המשפט אחרי שהסכמנו שלא על הכל נסכים? שלא כל פסק דין שיצא תחת ידי השופטים מבטא מבחינתנו בהכרח את הצדק המוחלט; שלגיטימי כי הרכב שונה של שופטים יביא לתוצאה שיפוטית שונה.
מה שנותר היא העובדה שבית המשפט העליון הוא הגוף המכריע באופן סופי בסכסוכים משפטיים בין פרטים בחברה. הוא ולא אחר. מכאן חשיבותו העצומה.
ובדיוק בשל כך –  
מאז ומעולם הייתה הקהילה המשפטית מגינתו הנאמנה של בית המשפט. הקהילה הזו שמורכבת מאנשים כמותכם: אנשי אקדמיה בכירים, שופטים לשעבר ועורכי דין וותיקים תמיד הייתה שם כדי לבצר את מעמדו של בית המשפט.
הקהילה הזו, ממש כמו השופט ג'קסון, הסבירה לנו שוב ושוב (בעבר) שפסיקת הלכה בבית המשפט העליון אינה ערובה לצדק. שאיננו חייבים אפילו להסכים איתה, ובכל זאת – היא סופית ומוחלטת.
ובדיוק בשל כך עלינו לנהוג בה בכבוד.
ובעיקר הסבירה לנו הקהילה שאין לנו בית משפט אחר וחובה עלינו לשמור עליו מכל משמר.  
**
אלא שאז התרחשה תפנית בעלילה. בין ה-22 בפברואר 2017 ל-22 בפברואר 2018 בחרה הוועדה לבחירת שופטים, בראשה אני יושבת, ששה שופטים לבית המשפט העליון.
מאז, וקשה מאוד שלא להבחין בכך, משהו בתוכנת ההפעלה של הקהילה המשפטית השתנה באופן יסודי.
הקהילה הזו שהיא קהילה מעורבת ודעתנית, שמעולם לא פספסה הזדמנות להגן על בית המשפט, גם כנגד ביקורות מופקרות, אבל גם כאשר הביקורות היו לחלוטין לגיטימיות, אינה מגיבה עוד.
ההתקפות הפרועות והביקורות החריפות שכולנו נתקלנו בהן לאחרונה, האמירות הקשות ויוצאות הדופן בעוצמתן, פוגשות בקהילה משפטית דוממת.
הדבר כאילו כבר לא נוגע לה.
פסקי הדין בעניין מצפה כרמים וחאן אל אחמר, כמו גם ההחלטה בעניין פינוי פולשים בכפר סילואן, ולשמחתי עוד פסקי דין רבים שהלכו בכיוון שאני מאוד מאמינה בו, זכו לביקורות קשות תוך שימוש בביטויים שבכמותם לא נעשה שימוש מעולם.
חברת כנסת לשעבר ציינה כי מדובר ב"שפיטה כנועה ופחדנית", ואת אחת ההחלטות הגדירה כ- "החלטה בזיונית ואטומת לב".
והקהילה המשפטית שתקה ולא הגיבה.
חברת כנסת אחרת, כזו שעדיין מכהנת הצטרפה וקבעה כי "החלטת בג"צ היא צעד הרסני", וציינה כי "מדובר בטרנספר שלישי".
והקהילה המשפטית דממה.
גם כשביקשה אותה נבחרת ציבור להילחם בהחלטה והודיעה כי "חייבים להמשיך ולהיאבק בכל כלי העומד לרשותנו" –
איש לא צייץ כנגדה.
יש לי תחושה די חזקה שמספר חברים בקהילה המשפטית קוראים את עיתון 'הארץ', ובכל זאת כשמאמר המערכת שלו  הכריז  ש-"בית המשפט בחר להצטרף למערכת המבוססת על אפלייה ועושק", וקבע כי "בג"צ חייב לחשב מסלול" –
הכל המשיך כרגיל. שתיקה אחת הצטרפה לשתיקה שנייה. והשנייה לשלישית ולרביעית.
גם כשטען אחד המשפטנים כי "השופטים שותפים לפשע מלחמה" –
לא פתח איש מהקהילה המשפטית את פיו כדי להגן על בית המשפט העליון. זה לא גרם לאף אחד לעשות את מה שהקהילה הזו יודעת כל כך טוב –
להגן על בית המשפט. לומר לכולנו שבין אם צדק ובין אם טעה – הוא בית המשפט העליון ואין לנו אחר.
**
התקפות אלה על בית המשפט העליון, ועוד רבות אחרות מהעת האחרונה,  היו כמובן רק הקדימון (של הפתיחה של המבוא) להתקפות יוצאות הדופן על השופט אלכס שטיין.
מה לא אמרו על פסק דינו בעניין חלוקת הרכוש בין בני זוג שהחליטו להתגרש…
מאמר המערכת ב'הארץ' הגדיר זאת "נסיגה לעולם פרימיטיבי"; מאמר אחר ציין כי מדובר ב"ימים חשוכים".
אמרו עליו שנקט באלימות נגד נשים ומה שמתחיל בחלוקת רכוש נגמר ברצח.
חברת כנסת (שלישית) לעגה לשופט שטיין והשוותה בינו לבין מוצר המוזמן באייביי ועם הגעתו ארצה מתגלה שהוא אינו תקין.
אלה רק דוגמאות ספורות. למעשה ההתקפות הפרועות על השופט שטיין מעולם לא פסקו.
ההתקפות נמשכות אך הקהילה שותקת.
היא דוממת.
כאילו העניין לא נוגע לה. האם כולם הצטרפו למנזר השתקנים?
**
בית המשפט ידע תמיד להתמודד עם ביקורת עליו.
הוא עמד בפני הרוח, ועמד בפני הרעש.
הוא עמד בפני האש, ולהבותיה מעולם לא פגעו בו.
אבל יקשה עליו מאוד לעמוד בפני השתיקה הזו.
בית המשפט לא יוכל לעמוד בפני שתיקתם של מי שהגנו על עצמאותו במשך שנים רבות; בטקסטים ארוכים ומדוייקים, בנאומים חוצבי להבות, בהגעה לכנסת ואף ביציאה לרחובות כל אימת שיוזמה כזו או אחרת לא נראתה בעיניהם.
הרי אם יש דבר שהקהילה הזו מתמחה בו – זה לדבר! אלא שבחודשים האחרונים היא מצטנפת בשתיקתה.
והשקט הזה פוגע בבית המשפט.
שקט מצד מי שהיו עד לאחרונה מגיניו הוורבליים של בית המשפט חותר תחת יסודותיו.
וללב מתגנב חשד.
שאולי ההגנה על בית המשפט מעולם לא נשענה על אמונה כנה בעצמאותו;
שאולי קיים הסבר בשדה האידאולוגי לשתיקתם של מי שדיבררו ללא הרף את ההגנה על בית המשפט;
שאולי לא במקרה מי שחזרו והבהירו עד כמה מעמדו נישא ועליון ואין לקבל  שום ביקורת עליו (גם בשעה שטעה) שותקים כיום.
האם עצמאותו של המוסד הזה חשובה, ללא קשר לתוצאה משפטית כזו או אחרת, אבל רק כל זמן שהתוצאה המשפטית הזו מהדהדת 'אני מאמין' מאוד מסויים?
**
חברים,
השתיקה הזו רועמת.
היא צועקת, גם ללא מילים.
היא צועקת מסר קשה ובעייתי שכולם מבחינים בו.
היא מבהירה שההגנה על בית המשפט לא הייתה מאוד כנה.
היא מדגישה שעקרון עצמאות בית המשפט מעולם לא עמד לעצמו; שתמיד נשען על שותפות רעיונית עם תוצרי פסיקתו ולא על המחויבות לעצם קיומו של המוסד; על הזדהות עם פסק דין כזה ואחר, ולא עם הצורך בבית משפט עצמאי ואמיץ.
ברגע שנעלמה ההזדהות עם תוכן פסקי הדין – נעלמה  גם התמיכה בחשיבות עצמאותו של בית המשפט.
**
המסר הצנוע של השופט ג'קסון, שבדבריו פתחתי היוצא מתוך נקודת הנחה שהרכבים אנושיים שונים מביאים לאמת משפטית שונה, שמעמדו של בית המשפט לא אמור להיגזר מהיותו צודק אלא מהיותו מכריע סופי, המסר הזה –
נעלם בשנתיים האחרונות לתוך הדממה.
והאמת היא –
שזו הייתה זו יכולה להיות שעת רחמים ועת רצון. 
זו הייתה זו יכולה להיות שעתם היפה של מגיני בית המשפט;
העת המדויקת שבה היו כולם משתכנעים ללא פקפוק כי הקהילה המשפטית שהגנה מאז ומתמיד על בית המשפט האמינה באמת ובתמים בעצמאות בית המשפט;
שבאמת ובתמים סברה שמעמדו הרם לא אמור להיגזר מעוצמת ההסכמה עם הקו המשפטי המסויים שנקבע על ידו.
זו הייתה יכולה להיות שעתה היפה של הקהילה המשפטית.
באופן אישי הייתה לי ציפייה לשמוע מכם משפטים כמו –
"עם פסק הדין הזה לחלוטין לא הסכמתי, ואסביר מדוע, אבל בסוף יש לנו בית משפט אחד ונשמור עליו ועל עצמאותו מכל משמר".
את המסר הפשוט הזה, שכמותו אני עצמי העברתי ביותר מהזדמנות אחת לא שמעתי מהקהילה המשפטית.
המסר הפשוט הזה היה מוכיח שמי שדיברו כל השנים על חשיבות  עצמאותו של בית המשפט האמינו בכך באמת, ולא הייתה זו "אהבה התלויה בדבר" שבה כידוע:
בטל הדבר – בטלה האהבה.
הייתה כאן הזדמנות אמיתית להוכיח שהאמונה בעצמאות בית המשפט היא אמונה מסוגו של וולטר –
מאבק עיקש כדי לוודא שגם מי שאינך מסכים עם דעתו יוכל לבטאה באופן מלא; שהוא עצמאי גם כשהוא טועה.
אבל זה פשוט לא קרה.
במקום זה קיבלנו מאבק חריף וקשה, פוצע ואישי, כנגד שופטים שהעזו לסטות משורת המקהלה.
**
שנה לאחר שהשופט ג'קסון פירסם בפסק דין בראון את הדברים איתם פתחתי, וזמן קצר לפני מותו (בשנת 1954) ניתן פסק דין נוסף העוסק במישהי אחרת ששמה בראון. היה זה פסק דין בראון המפורסם. והפעם היה זה – בראון נגד מועצת החינוך.
פסק הדין שכולנו מכירים אסר על ההפרדה הגזעית במוסדות החינוך. ג'קסון היה חלק מתשעת השופטים שקבעו כי ההפרדה אינה חוקתית, וכל השאר –
היסטוריה.
אלא שלא רבים יודעים שג'קסון נמנה בתחילה עם חמשת השופטים שהתכוונו לקבוע בדעת רוב כי ההפרדה הגזעית מותרת ואינה עומדת בניגוד לחוקה האמריקאית.
רק פטירתו של נשיא העליון, פרד וינסון, שהתרחשה באותה תקופה והחלפתו בנשיא ארל וורן (הליברל) הביאו למהפך בעמדות השופטים.
הדינמיקה החדשה שנוצרה עיצבה עמדה שיפוטית חדשה, והרכבו המתחדש של בית המשפט קבע, והפעם בהחלטה פה אחד, כי ההפרדה הגזעית אסורה.
ג'קסון שרק שנה לפני כן הסביר כי "ההבדל הטבעי בין נקודות המבט של הרכבים אנושיים שונים" הוא שמוליד תוצאה משפטית שונה; שעד מינויו של ארל וורן סבר שההפרדה הגזעית עומדת היטב בדרישות החוקתיות –
לא הסתפק בחזרה מעמדתו הראשונה.
ג'קסון הגיע לאולם בית המשפט ישירות מבית החולים בו אושפז, וזאת על מנת לבטא את תמיכתו המלאה בפסק הדין שבכתיבתו נטל חלק. הוא ראה בפסק הדין ציון דרך משפטי, וזאת על אף העובדה ששנה לפני כן התכוון לפסוק באופן הפוך.
הוא הדגים בכתיבתו ובמעשיו כי צדק הוא עניין מורכב, והכרעה שיפוטית היא עניין שיכול לאסור או להתיר את אותו העניין בדיוק. אלא שמשעה שנפסק הדין – זהו הדין.
**
אני מצפה מהקהילה המשפטית, שהנוכחים באולם זה הם חברי כבוד בה, לנהוג בדיוק כמו ג'קסון.
לא חלילה להימנע מביקורת.
אני כנראה בין האחרונות שאפשר לומר עליה שנמנעת מביקורת במקום שהדבר מתחייב.
אני מבקשת לראות שהקהילה הזו מתגייסת, בדיוק כפי שהיא יודעת להתגייס בסיטואציות אחרות, להגן על מעמדו של בית המשפט בשעה שהביקורת עליו מוטחת באופן שמערער את יסודותיו.
 עקרון עצמאות בית המשפט אינו יכול להיות עקרון שהשימוש בו נעשה באופן סלקטיבי וטקטי. אם העקרון הזה נכון, ואני מאמינה בכל ליבי שהוא נכון – הוא נכון תמיד.
השמיעו קולכם!
תודה רבה.