קריאה על קלף
שאלה אותי מישהי מה הענין בקריאת המגילה על עור בהמה שחוטה. היא הציעה לקרוא את המגילה מספר מודפס או סתם לשמוע הקלטה. לאחר מחשבה הבנתי שהמגילה מדומה לספר תורה שבתורו מדומה לתפילין שעליהם נאמרה דרשת חז"ל "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה בְּפִיךָ" [הנאמר בתפילין] – "מן המותר בפיך", (שבת כח א)
וחשבתי שמן הלימוד עולה שהתורה איננה נתפסת כמעבירת מידע גרידא אלא כמדיום נוסף העובר בפה כמו אוכלין והדורש טהרה של הקלף (אולי בדומה לטור שלך על הקשר בין שירה לתורה). ותהיתי כמה אני יכול ללכת רחוק כאן לפני שזה יהפוך לדרוש בעלמא וכמה אני כן יכול לטעון טענה מובנת הנותנת שכל.
אודה להתייחסות.
י"ד, הבנת לגמרי נכון. קדושת ספר מותנית בכמה אלמנטים טכניים לגמרי, ויש בה משהו מעבר לקדושת התוכן. זה בעצם ההבדל בין קדושת תושב"כ שהיא קדושת הספר והחפצא לקדושת תושבע"פ שהיא קדושת התוכן. מכאן גם קדושת הגיליונין (בין השיטין ובשוליים). אמנם איני יודע לצקת תוכן פוזיטיבי לקביעה הזאת, כלומר מה יש בספר (בחפצא) מעבר לתוכנו, אבל עצם ההיסק לגמרי הגיוני.
אגב, אלו דברי הגר""ח והגרי"ז בסוגיית שרטוט, שהגמרא קובעת שמגילה צריכה שרטוט "כאמיתה של תורה". הם ביארו שם (וראה ראיותיהם) שהכוונה היא שהשרטוט הוא דין בתוכן ולא בספר.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer