אקדמיה ולימוד

ממש לא שאלה קטנונית. אני יכול לומר לך שבניגוד לרוב אנשי הצוות במכון לתורה בבר אילן, אני עברתי לימודים אקדמיים, ולכן אני מבין טוב יותר את הקשיים של החבר'ה להיכנס ברצינות ללימוד על יד הלימודים. זה שאתה שואל את השאלה ומוטרד אומר שמצבך טוב מאד. לפחות על זה אתה חייב לשמור בכל מחיר.

אקדים שאני ממש לא כזה שהכל בא לו בקלות. לא הייתי סטודנט מצטיין, ודי התקשיתי בלימודים. (אני גם התבגרתי מאוחר, ואני חושב שהשתפרתי עם השנים בלימודים אקדמיים ובכלל).

אין לי טכניקות מיוחדות. במהלך התואר הראשון (בהנדסה, אוני' תל אביב) לא למדתי ולא ממש הייתי מחובר. ובכל זאת, עשיתי לא מעט דברים אחרים ליד הלימודים (לקחתי קורסים בנושאם שונים באוניברסיטה, ריכזתי סניף בבני עקיבא, השתתפתי בקבוצת כדורסל, לימדתי בישיבות תיכוניות, קראתי ספרים שונים ועוד). עשיתי זאת בעיקר כדי לא לאבד צלם אנוש, ולא להיות עבד ללימודים. בעיניי, מעבר ליראת שמים ולימוד תורה, לא פחות חשוב שאדם יהיה אדון לעצמו ולא  ישתעבד לאילוצים שבתוכם הוא פועל. זה לא אומר שלא צריך לנסות להצליח ככל האפשר במסלול שבחרת. אני לגמרי בעד הצלחה מקסימלית, אבל זאת רק כל עוד אתה עומד ביעדים כלשהם שהצבת לעצמך בתחומים אחרים. אם זה דורש ממך "השקעה מטורפת", כלשונך, לא בטוח שאתה במקום הנכון. לחלופין, לא בטוח שאתה באמת צריך עד כדי כך להשקיע.

צריך לזכור שגם הצלחה בלימודים האקדמיים אינה בעלת חשיבות עליונה. אתה צריך לדעת את החומר, אבל השאלה האם יהיה לך ממוצע 95 או 80 אינה קריטית. זה לא מאד משפיע על ההמשך. למעט אם תרצה להתקבל לתואר שני עליך לעמוד במגבלות ובתנאי הקבלה כמובן. צריך קצת לצאת מהלחץ של הצלחה בכל מחיר וגם מהפחד מכישלון. לכן אם אתה חש שאינך עומד בסטנדרט שהצבת לעצמך, יש מקום להקל את לחץ הלימודים האקדמיים. או לקחת פחות קורסים (ואולי לסיים בעוד סמסטר מאוחר יותר) או להצליח קצת פחות.
כמו שכתבתי, אני לא מדבר רק על לימוד תורה אלא על עיסוק בדברים שחשובים (או חשובים לך), מעבר לאילוצים השוטפים. זה מאד חשוב ועל כך חשוב לשמור.

לדעתי זה מאד תלוי בתחושתך. אם אתה מסתפק ביעדים רוחניים לא גבוהים וזה מספיק לך, אין בכך פסול. תהיה בהשעיה לאורך שנות הלימוד ואחר כך תגביר קצב. רק שים לב שגם אחר כך בעבודה לפעמים הלחץ אינו פחות. לכן השיקול הזה יכול ללוות אותך גם בהמשך. אסור לך להגיע לפנסיה במצב שוויתרת לכל אורך הדרך. אם זהו המצב, לא הייתי מתפשר כבר עכשיו.

אחרי התואר הראשון כבר הייתי במצב אחר. וכאן אומר שאני כאן  בזכות אשתי. לא פעם כמעט נשברתי לאורך התארים המתקדמים, והיא דחפה אותי לא לוותר. זה עלה לי ברמת ההצלחה והסיפוק בלימודים האקדמיים, אבל במבט לאחור איני מצטער על כך כלל ועיקר. בהחלט שווה להחזיק לידך "משגיח", שאתה תהיה חשוב לו אבל שיהיה בעל מבט בלתי תלוי, בת זוג או חבר, ולקבל החלטות ולקבוע יעדים יחד בתחום הרוחני, ולעמוד בהם. לבדוק מדי פעם שאתה אכן עומד בהם ומה אפשר לשפר. אני חושב שברגע שתעשה את זה ברצינות, התחושה שלך תשתפר, גם בלי קשר להישגים הרוחניים הממשיים. עצם התחושה שאתה  לא מוותר ועובד על זה, ושזה חשוב לך.

לסיום, אני תמיד שמתי לנגד עיניי את המבט שיהיה לי כשאסתובב במיטה אל הקיר לפני "החזרת ציוד" (במאה ועשרים). האם אסתכל על חיי ואהיה מרוצה מהם או לא? האם אשאיר חותם בעולם, והאם מילאתי את היעדים שלי באופן סביר? זהו מבט מאיר עיניים ושווה לאמץ אותו אחת לכמה זמן כשאתה בודק את דרכך. הוא מוציא אותך מהמירוץ השוטף ונותן לך פרספקטיבה טובה ונחת בקבלת ההחלטות. שם תוכל לבחון האם באמת חשוב להוציא ציון 95 או שמספיק 85? מה בעצם ההבדל? אבל שים לב שגם בצד הרוחני, אם אתה מתקדם ומגיע להישגים ויוצר באופן סביר, אז לא ממש הכרחי להיות גדול הדור. חשוב יותר "להיות זושא". אני לא בעד השתוללות להישגים בשום כיוון. שאיפות טובות זה יופי, אבל חשוב להיות ריאלי ולהצליח בכל הכיוונים שבחרת בהם, קודש וחול. זה חשוב גם לגופו של עניין וגם מבחינת הסיפוק שתחוש, שבעצמו מקרין על חייך באופן מאד משמעותי. זו תחושה זיפתית להיות בינוני בכל התחומים, וקשה לחיות עם זה.

בהצלחה רבה וחילך לאורייתא. חזק והתחזק ושמור על העירנות לרוח ולחול, ובשום אופן לא לוותר. העירנות והביקורת העצמית הזאת היא השורש הכי חשוב ועל זה שמור מכל משמר.