מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין

מה לגבי הדברים שבהם הגמרא אמרה בפירוש שלא למחות משום מוטב יהו שוגגים, האם זה סוג של הערכה שהיה ברור להם שאף אחד לא ישמע לזה? או שזה בגלל שחלק לא ישמעו? (מה קורה אם יש איזו תופעה כללית שרוצים להוכיח ויודעים שרק חלק יקבלו, האם כן צריך להוכיח או לא?)

האם שלא לומר דבר שאינו נשמע הוא לא מאותו מקום של מוטב יהיו שוגגין?

גם בדברים שהגמרא אומרת בפירוש צריך לעשות שיקול דעת לפי הזמן והמקום. ואם אתה נמצא במצב כזה ולהערכתך כן ישמעו לך – עליך להוכיח.
אם חלק ישמעו וחלק לא, לדעתי יש להוכיח. החשש להחמיר את עוונם של חלק לא יכול לפגוע בהצלת החלק האחר. לא אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברו. ובטח לא כשהם עושים זאת במזיד ולא שומעים לתוכחה (ראה תוס' שבת ד ע"א).
לא לומר דבר שאינו נשמע זה כדי למנוע ריב ולא כדי למעט בחומרת העבירות. מוטב יהיו שוגגין זה כדי למעט בחומרת העבירות.

תודה רבה
אני עדיין מנסה להבין את שיקול הדעת של הגמרא, על סמך מה הם כתבו על הלכה מסויימת שעדיף שלא למחות משום מוטב יהיו שוגגים, זו סתם פרשנות תקופתית למצב ההלכה ההיא בדורם ותו לא? זה לא אומר שום דבר לרב שחי אז במקרה בעיר אחרת, ובעצם אין לו שום תוקף כללי.

עניתי על זה כבר.

לא ענית, ענית רק מצד הלומד את ההלכה הזו, מה האפקט עליו
אני מנסה להבין איך הגיוני שמישהו כותב בתלמוד שהוא ספר שמיועד לכולם – על הלכה מסויימת שלא למחות בעוברים עליה משום שמוטב יהיו שוגגים, את מי הוא ראה שעל פיה הוא קבע את הקביעה הזו? את בני עירו? את כל דורו? חילוני אחד שלא אכפת לו? את סבתא שלו? מה הספיק לו בשביל לקבוע דבר כזה?

עניתי גם על זה בפירוש. סיימתי.

טוב
אם יש כאן מישהו שהבין ויכול להסביר לי, אשמח. תודה

אולי תוכל רק לעשות העתק הדבק של השורה שבה ענית על השאלה, שאבין על מה אתה מדבר?

פירטתי את שיקולי הדעת בבסיס החלטה כזאת. ההנחה שלי היא שזה גם מה שנעשה בתלמוד.

אה אוקי, תודה.
אני יצאתי מנקודת הנחה שאמור להיות הבדל בין מי שכתב את זה כדין כללי על מקרה ספציפי (שזה אומר שהוא הניח משהו הנוגע לכלל הציבור) לבין הלומד.