אנליטי וסינתטי בתוך הדת, או: ריבוי של עגלות מלאות

שלום לך,
בספרך שתי עגלות וכדור פורח שרטטת באופן מרהיב ומשכנע את האבחנה בין האנליטי לסינתטי כאשר זה הראשון עגלתו מלאה ערכים בחיוב והוא מכיר באמת אחת לעומת האחרון שעגלתו ריקה מערכים אמתיים שעומדים בפני עצמם ומחייבים את כולם, וערכיו אינם אלא בשלילה, כשבמרכז עומד ערך הליברליות ותן לחיות לחיות (כך בגדול).
 
ניסיתי להתקדם עם האבחנה הזו גם לתוך הציבור הדתי. עד היום חרה לי מאוד שיש אנשים מצומצמים קנאי השקפה שאונסים את כל הציבור על השקפתם. זה אכן מרגיז וחייבים להודות שהרבה מהרוגז מושפע מרוח הליברליות הכללית, אך לא רק. לאור דבריך חשבתי שאולי באמת אלו שמשליטים את רוחם על הציבור, אולי באמת מאמינים הם יותר ממני בערכים שלהם, ואם באמת סבורים הם שאלו הם הערכים בפסגה, עליהם לסחוף את כל הציבור לערכים אלו. לעומתם, אני שחי לעצמי בלי לשגע אף אחד, או שאני אדיש לגורל הזולת, או שאיני מאמין מספיק בדרך שלי.
 
למרות זאת, דומני שיש הבדל בין דתי-חילוני לבין דתי X-דתי Y, אולי אשמע קצת מיסטי, אך פשוט לי שאלוקים גדול מכדי שתהיה רק דרך אחת מצומצמת לעבדו, וכל השינויים בין הקהילות אינם מקריים, ואם נקח כמשל חסידים ומתנגדים או דת"ל וחרדים, ברי לי שכל אחד מגיע בסוף ליעד – הדבקות בה', גם אם בדרך שונה. אני מוכן לקבל ש"אלוקים צריך" אפילו קבוצות שוליות עם עמדה מאוד משונה בעינינו, כל עוד שאינם סותרים את עקרונות המסורת וההלכה. מבחינתי אלוקים רוצה גם את אלו ששמים דגש על התפילה במשך שעות רבות, וגם את אלו ששקועים כל היום בלימוד בעיון מתוך סגירות מלאה, וגם את אלו שפועלים למען יישוב ארץ ישראל, את אלו שעושים עיקר גדול מהשמחה, את אלו שעושים עיקר גדול מהגאולה, ואת אלו שעושים עיקר גדול מדיבורי הודאה לה' כל הזמן, וגם בתכני הלימוד, את אלו שלומדים בבלי בעיון, את אלו שתפסו את הירושלמי ואלו שתפסו את הרמב"ם ועוד ועוד. 
אני חושב שהיהדות גדולה כל כך ויש מקום אישי לכל אחד, כך שבסופו של דבר בשמיים מתקבלת תמונה שלמה לריח ניחוח. ואולי כעין מערכת זוגית בה הגבר והאשה, נותנים כל אחד את תרומתו ממקומו הוא ובסופו של דבר מגיעים ליעד המושלם. 
אין לי מקורות ברורים לכך. אך אני מסנתז כמה מקורות שעוסקים בעניינים קרובים, כגון דברי האר"י לגבי י"ב שערים של נוסחאות של י"ב השבטים, או דברי הרב וסרמן שהעם היהודי מחולק לחילות שונים וכל אחד תורם את תרומתו, או אפילו לדברי המהר"ל שבזמן הגלות אין שלמות ולכן ישנה "שניות" והמלכות נחלקת, כעין אברים שונים של גוף אחד. ואין כאן המקום להרחיב עוד.
 
מכל מקום, שורה תחתונה, בדת פנימה, כאשר לא מדובר בהתנגשות חזיתית בעקרונות ההלכה או האמונה (וגם אם נראה שכן, כל ציבור יודע היטב להתמודד עם ההתנגשויות שלו בהלכה, צריך אהבה לזולת כדי לקבל את "תירוציו"), הסובלנות כלפי האחר אינה נובעת מגישה אנליטית, אלא מתוך הבנה שהדת עצמה תומכת בריבוי אמתיות. אדם צריך להכיר את האמת שלו, אך בד בבד להכיל מורכבויות ברמה של אומה.
יש מצב שתגחך על הדברים כמו על דברי חסידות, אך דומני שהדברים יותר ממבוססים. מה גם שבסך הכל לא מדובר על ביטול כל הערכים, שהרי רוב המוחלט של הערכים הנו משותף לכל ועל אלו כולם מוכנים להלחם, ומדובר רק בגוונים פחות עקרוניים.
 
האם אתה מזדהה עם דבריי או שמא לדעתך עלינו לצאת ולהפגין השקפה.. (אם כמובן נהייה בטוחים בצדקת דרכנו)?