ריקנותו של מגדל הסבירויות
בעודי שקוע בספרך ׳המצוי הראשון׳, לאחר שהתעמקתי במשנתך, פתאום התבהרה לי ריקנותו של מגדל הסבירויות.
אותה תיאולוגיה רזה ומתנצלת, שמבוססת כולה על סבירותן של טענות, ועל קבלתן כרציונליות ותו לא.
אני תומך בתפיסה הזו ברמה הפילוסופית, וחושב שהיא תפיסה מפוכחת ומציאותית. אך מה היא משאירה לנו?
במילים אחרות, אם האמונה בעצם קיומו של אלוהים מתבססת על טיעונים לא הכרחיים, ששאלת קבלתם תלוייה ברמת סבירותם, ושאלת מעורבותו בעולם גם היא מבוססת על טענות של סבירות, שמבוססות בתורן על הסבירות של הטענות הראשונות, ושאלת התגלותו של אלוהים במעמד הר סיני מבוססת גם היא על סבירותה של המסורת, שמבוססת בתורה על סבירותן של הטענות בדבר קיומו של אלוהים ומעורבותו בעולם, ואמיתותם של שאר חלקי התורה ושל התורה שבעל פה (לעומת הנצרות, לדוגמה) גם כן, אנו נשארים עם ריק של סבירות על סבירות על סבירות, שלא מאפשרת נקיטת עמדה וגיבוש תפיסת עולם ואורח חיים קוהרנטיים.
איך אני יכול לחיות את חיי ככאלה שמושתתים על קיומו של אלוהים, ועל המחוייבות הדתית שלי אליו, אם כל מה שיש לי זה מגדל סבירויות שכזה?
לא מדובר בנקיטת עמדה בתנאי אי סבירות גרידא. מדובר בנקיטת עמדה כל כך ספציפית, נוכח הררים של טענות שמתבססות על נכונותי לקבלן כסבירות.
יש דרך בכלל לגשר בין אי יציבותו של מגדל הסבירויות לבין המחוייבות הדתית הספיציפית (פרקטית והכרתית) התובענית כל כך?