על אינטלקטואליזם, גדלות בתורה וחכמה (טור 655)

בס"ד

כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו

(ויקרא רבה א, טו)

לפום חורפא שבשתא

(ב"מ צו ע"ב)

בטור הקודם עסקתי במעלותיה וחסרונותיה של האינטלקטואליות. ניתחתי זאת דרך מצבים של פרדוקס שבו עומדים זה מול זה טענה אינטואיטיבית וטיעון לוגי. עמדתי שם על כך שאינטלקטואלים נוטים לזלזל באינטואיציה ובשכל הישר ולתת משקל גדול לטיעונים לוגיים ופילוסופיים, ואילו אנשים פשוטים נוטים לתת משקל גדול יותר לאינטואיציה ולשכל הישר. לכן כתב גו'רג' אורוול שיש רעיונות כל כך טיפשיים שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם, ובלשון חז"ל שמובאת כאן למעלה: "לפום חורפא שבשתא". הסברתי שם שהדרך הראויה היא דרך האמצע, שבה לוקחים בחשבון את שני הצדדים ומכריעים ביניהם לפי אינטואיציה מסדר שני (מה נראה לנו משכנע יותר). לא נכון לתת עדיפות אפריורית גורפת לאף אחד משני הצדדים הללו.

סיימתי את הטור הקודם בהשלכה לגבי ההבחנה התורנית בין למדנים לפוסקים, והסברתי שהלמדנים הם אינטלקטואלים והפוסקים הם בעל'בתים. גם כאן הדרך הראויה היא דרך האמצע: לא לתת עדיפות אפריורית לשום צד, אלא בכל מקרה לדון לגופו. בטור הזה אנסה להסביר באמצעות ההבחנה הזאת כמה פתולוגיות בדרך החשיבה וההתנהלות החרדית. טענתי היסודית היא שהחשיבה החרדית היא 'אינטלקטואליסטית'. כשאני אומר זאת, אל תטעו: אין כוונתי לומר שההוגים/פובליציסטים/רבנים החרדים הם אינטלקטואלים. ממש לא. אינטלקטואל, פרט לחשיבה שהיא לעתים ילדותית כפי שתיארתי בטור הקודם, גם מצויד בידע מקיף, בהשכלה רחבה ובפתיחות מחשבתית. כל אלו לא קיימים בחשיבה החרדית. כאן לא מדובר באינטלקטואליות אלא באינטלקטואליזם. זוהי אינטלקטואליות רק מצד חסרונותיה (כמו ההבדל בין מדעיות למדענות, scientism). העיר על כך גבריאל בטוקבק לטור הקודם, ועניתי לו שאני מסכים ושבטור הזה אסביר זאת יותר.

אקדים ואומר שהתיאור שיוצג כאן הוא כמובן מכליל וכוללני, כדרכו של כל ניתוח תיאורטי. אבל דומני שהוא תופס מרכיב מאד מהותי של ההתנהלות והחשיבה החרדיות. לכן כשאתם קוראים את הדברים אל תיתלו אוטומטית בדוגמאות נגדיות. ברור שתמצאו כאלה. אני מציע שתנסו לחשוב האם המאפיינים שאני מתאר כאן אכן טיפוסיים להתנהלות החרדית או לא. אני משוכנע שכן.

אינטלקטואליזם חרדי: היחס בין העם שבשדות לבית המדרש

הבאתי כאן בעבר (ראו בטורים 277, 422, 501, 565 ועוד) את פרשנותי לכלל ההלכתי שגזרה שלא פשטה ברוב הציבור בטלה. טענתי הייתה שזו אינה פשרה עם המציאות אלא קריטריון לאמת. העובדה שרוב הציבור לא מאמץ את הגזרה הזאת היא אינדיקציה לכך שיש בה משהו בעייתי, כלומר שהיא לא נכונה להלכה. ההנחה היא שמה שנקבע בבית המדרש צריך לקבל פידבק מהרחוב, מהעם שבשדות. מדוע? מפני שהקביעות של בית המדרש הן אינטלקטואליות, ולכן לפעמים מנותקות מהשכל הישר ומהאינטואיציה. זה יכול להיות תוצאה של מבנה לוגי עקבי מבריק ומאד הגיוני ומשכנע, אבל לא בהכרח נכון בעולם הממשי. כדי לקבוע שהקביעה הבית מדרשית הזאת נכונה לעולם המעשי (וההנחה היא שתורה צריכה להתיישם בעולם. "לא ניתנה  תורה למלאכי השרת"), יש להעבירה בכור המבחן של הבעלב'ת, כלומר של האיש הפשוט. הוא יכול לומר לנו אם הקביעה האינטלקטואלית הזאת 'עושה שכל', או שמדובר ברעיון מבריק שאין לו קשר למציאות ולאמת.

הבאתי בטורים ההם את טענתו של הרב בני לאו שקובל על כך שהמנהיגות הדתית בדורות האחרונים נמסרת בדרך כלל לראשי ישיבות ולא לרבנים (רבני קהילות). הוא טוען שראשי ישיבות רגילים לבנות מבנים לוגיים מפוארים, והתלמידים הצעירים והמוכשרים שלהם בוחנים אותם לפי העקביות, המקוריות והברק האינטלקטואלי. זו דרכם של אנשים צעירים. אבל רבני קהילות מדברים מול ציבור מבוגר יותר, ושם אם הם יאמרו משהו לא סביר, גם אם הוא עקבי, מבריק ומאד הגיוני, מיד יקבלו פידבק שזה לא 'עושה שכל'. לכן החשיבה של רב מתאימה יותר מהחשיבה של ראש ישיבה לפסיקת הלכה ולקבלת החלטות לגבי העולם המעשי.

מכאן נוכל להבין את הפתולוגיות בהתנהלות של החברה החרדית. נורמות חדשות נוצרות מדי פעם בבתי המדרש השונים. הן יורדות לרחוב, ושם אמורות להיבחן בכור המבחן הבעלב'תי. אלא שבעולם החרדי מי שלא מקבל את הנורמה הזאת הוא בעלב'ת, ולכן דעתו אינה נחשבת (דעת בעל'בתים היפך דעת תורה). וכך כולם נצמדים לחומרות החדשות הללו, ואין פידבק מהעם שבשדות בחזרה פנימה לבית המדרש שיאזן אותו. זהו תהליך של 'משוב חיובי', שכן כל חומרה מאומצת בלי בקרה וסינון של העם הפשוט. וכך החומרות והנורמות החדשות נערמות בלי תהליך סינון, והדברים מגיעים לפיצוץ אבסורדי. האינטלקטואליות החרדית בעצם מקבלת החלטות עבור הציבור באופן חד צדדי, מלמעלה למטה. נכון יותר לומר שבעצם כל העולם החרדי הופך להיות בית מדרש. כולם שם חושבים כמו אינטלקטואלים, ולא נותנים לשכל הישר ולמציאות להפריע להם. חסר שם מאד האיזון שעליו הקפידו חז"ל בקובעם את הכלל של גזרה שלא פשטה ברוב הציבור.[1]

לא פלא שבעולם החרדי ההנחה היא שכולם צריכים לשבת בבית המדרש, והיציאה החוצה היא בדיעבד. מבחינתם אין עולם שמחוץ לבית המדרש. המציאות מסביב היא המבול ואנחנו כולנו צריכים להסתופף בתיבת נוח שבתוך בתי המדרש שתגן עלינו מפני העולם המאיים. כפי שהראיתי כאן, התפיסה הזאת מקרינה על דרך ההתנהלות וקבלת ההחלטות שלהם.

אינטלקטואליות חרדית: אופי הטיעונים

אני חושב שכל אחד יכול להבחין בתופעה המוזרה הזאת כשהוא דן עם חרדים בנושאים שעל הפרק. ניתן לשמוע מהם טיעונים מוזרים ביותר, שהם אולי עקביים לוגית בתוכם פנימה, אבל הקשר בינם לבין העולם לא ממש קיים. בטור 629 הבאתי כמה דוגמאות לטיעונים כאלה, ביחס לגיוס ולשותפות בנטל הצבאי והכלכלי, והם משקפים היטב את התופעה הזאת. מדובר בטיעונים מופרכים ומנותקים לחלוטין, ובמקרים רבים הם נטענים כאילו היו ג'וקר שנשלף מהשרוול ומבטיח לטוען ניצחון מוחץ על כל יריביו. ניתן לראות טיעונים כאלה ואת שוברם בצדם גם בטור 649. הטיעונים הללו חוזרים אצל רבנים, פוליטיקאים וגם אברכים ובחורים מן השורה. אתם יכולים לפגוש אותם לרוב גם באתר כאן (לא פעם כבר הגעתי לרוויה מהתעמולה הזאת, ומהנחרצות שבה חוזרים שוב ושוב על הטיעונים המגוחכים הללו בתואנה וטענה שהם לא קיבלו מענה. כשהם מגזימים אני נאלץ למחוק אותם מדין הטרלה, למרות תיעובי הידוע לצנזורה).

לא פעם אני חש נבוך מול טיעונים ילדותיים כאלה, ובפרט מול הזחיחות, צהלת הניצחון והביטחון המוחלט של אלו שמציגים אותם (התחושה של הדובר היא: הנה, עליתי על טיעון שאף אחד לא חשב עליו. נוק אאוט), וקשה להחליט מהיכן בכלל להתחיל לתקוף אותם. נסו לחשוב על טיעונים שישכנעו את זנון שדווקא יש תנועה בעולם. יש למישהו מכם דרך לטעון זאת ולשכנע אותו? הרי הוא גם חווה את מה שאני חווה, אבל הוא אינטלקטואל, וככזה הוא מציג טיעון לוגי מבריק ובטוח שהמציאות היא אשליה. באמצעות הטיעונים המוחצים, המבריקים והעקביים שלו הוא מנצח את הוויכוח בנוק אאוט (הוא מחזיק בדרך א להתמודד עם פרדוקס, מהטור הקודם. הטיעון גובר על השכל הישר והאינטואיציה). הוא לא מעלה בדעתו שייתכן מישהו (בעלב'ת) שלא יקבל את הטיעונים המבריקים שלו, למרות שלא יוכל להצביע על הפגם שיש בהם (דרך ג להתמודד עם פרדוקס, שם). ובטח לא מעלה בדעתו שיש רבים שיכולים אפילו להצביע בפירוש על הפגמים שיש בהם ולהראות שהטיעונים הללו לא באמת מחזיקים מים (דרך ב, שם).

אצל האינטלקטואלים היכולת האנליטית היא חזות הכל. חלקם ניחנו ביכולת אנליטית מבריקה, והם הולכים שבי אחריה. אבל האינטלקטואליות היא בדיוק מה שמכשיל אותם. בלשון חז"ל: "לפום חורפא שבשתא" (ראו במוטו לטור), שהיא המקבילה החז"לית למימרא של אורוול שמובאת שם. המנהיגות החרדית, הפוליטית, העיתונאית-פובליציסטית והרבנית, מובילה את החברה החרדית בדרך העקומה הזאת על בסיס הטיעונים התימהוניים הללו. הם מקבלים החלטות מנותקות מהשכל הישר ומהשטח, מציגים עובדות מוטות ו/או שקריות והנחות יסוד מופרכות, וגורמים לצאן מרעיתם להחרות להחזיק אחריהם וללכת אחרי המסקנות, כאילו היו כאן פניני חכמה מופלאות. הכל מאד עקבי, אבל מנותק לגמרי מהמציאות ומהשכל הישר.

יתר על כן, כמה שהטענה תמוהה ומנותקת יותר כך יותר כך היא נראית נשגבת ועילאית יותר, ואז ניתן עוד יותר לתלות אותה ב"דעת תורה" ובעומק חכמתם של גדולי הדור שלאו כל בריה יכולה לירד לסוף דעתם הרחבה מיני ים, והנוטל מהם עצה לעולם אינו נכשל. הדבר מזכיר לי את דברי הרמב"ם במו"נ ח"ג פל"א על אלו שלא נותנים טעמים למצוות כדי להאדיר את הקב"ה והתורה, ובעצם מנמיכים אותם:

מבני אדם אנשים שיכבד עליהם נתינת סבה למצוה מן המצות, והטוב אצלם שלא יושכל למצוה ולאזהרה ענין כלל, ואשר יביאם אל זה הוא חלי שימצאוהו בנפשם לא יוכלו להגות בו ולא ידעו לומר אותו, והוא, שהם יחשבו שאם יהיו אלו התורות מועילות בזה המציאות ומפני כך נצטוינו בהם, יהיו כאלו באו ממחשבות והשתכלות בעל שכל, אמנם כאשר יהיה דבר שלא יושכל לו ענין כלל ולא יביא לתועלת, יהיה בלא ספק מאת השם כי לא יביא מחשבת אדם לדבר מזה,

גם אצלנו, התחושה כאילו חשיבה הגיונית היא עניין אנושי שנגיש לכולנו, ולכן גדולי הדור צפויים לומר דווקא דברים שמנותקים מהשכל הישר, וככל שגדול ניתוקם כך רבה גדולתם. אבל, ממשיך הרמב"ם, ההיפך הוא הנכון:

כאילו אלו חלושי הדעת היה האדם אצלם יותר שלם מעושהו, כי האדם הוא אשר יאמר ויעשה מה שמביא לתכלית אחת, והשם לא יעשה כן אבל יצונו לעשות מה שלא יועילנו עשותו ויזהירנו מעשות מה שלא יזיקנו עשותו.

מחשבה כזאת היא של חלושי הדעת. לפעול לא בהיגיון זו פחיתות ולא מעלה. החלטות שמנותקות מהשכל הישר הן במקרים רבים החלטות שגויות (ולפעמים לא. כשהטיעון גובר על הטענה).

חשיבה והתנהלות ילדותית

ראינו שתלמידי ישיבה צעירים בוחנים רעיונות דרך הברק והעקביות שבהם, לעומת אנשים מבוגרים שבוחנים אותם מתוך הסתכלות על המציאות (שכל ישר ואינטואיציות). הליכה אחרי טיעונים שמנותקים מהשכל הישר ומהמציאות מאפיינת אנשים שלא התבגרו ('חלושי הדעת' של הרמב"ם). כדאי לשים לב שחרש שוטה וקטן פטורים מהמצוות, וכולם בגלל חוסר דעת. מה פירוש חוסר דעת? האם לקטן אין אינטליגנציה? ומה לגבי קטן חכם מאד שמעלה טיעונים מבריקים, גמר את הש"ס, לומד מתמטיקה באוניברסיטה ומבין את כל הדברים לעומקם? מעבר לשאלת האינטליגנציה, כדי להתחייב  במצוות דרושה גם בשלות ובגרות. הקטן פטור מן המצוות לא בגלל שהוא טיפש או שאינו מבין, אלא בעיקר בגלל שאינו בשל. גם אם הוא מבין משהו אין לו את האחריות להבין מה משמעויותיו, מה יקרה אם לא יעשה זאת, ולפעול באחריות בהתאם. קטן גם יילך אחרי טיעון הגיוני בלי להשגיח בכך שהוא מנותק מהשכל הישר ומהמציאות. הוא נשבה בקסמה של הלוגיקה ולא ממש מודע לכך שיש גם מציאות בעולם.

יש עוד מאפיין של חשיבה ילדותית, והוא האגוצנטריות. ילד רואה בעיקר את עצמו. מבחינתו, כל סביבתו היא רק אוסף של מטרות דמות שמהוות רקע להתנהלותו שלו. אביו ואמו נועדו לשרת אותו וכל עניינם הוא לדאוג לו ולספק את מחסורו. הוא לא יכול להבין שיש להם חיים משלהם שלא קשורים אליו. באופן כללי יותר, ילד בוחן כל פעולה וכל מחשבה לפי השלכותיה עליו, ומנתח כל מה שמישהו עושה כאילו הכל מתייחס אליו. קשה לו מאד להיכנס לנעליו של האחר ולראות את הדברים מנקודת מבט שונה מזו שלו. לכן גם קשה לו לגלות אמפתיה אמתית. אמפתיה כרוכה בהבנת נקודת המבט של האחר וכניסה לנעליו, מה שלילד מאד קשה לעשות. חלק מהחינוך של ילד הוא הבאתו להבנת הזולת, ולהפנים שיש בכלל זולת כזה שיש לו מחשבות ורצונות משלו. הוא לא מבין שלא תמיד כאשר הוא נפגע זה נעשה בגלל שרוצים לפגוע בו. לפעמים אנשים עושים דברים בגלל שיקולים ואינטרסים שלהם, בלי קשר אליו. לא הכל בעולם מתייחס אליו.

הילד, באם הוא חכם, גם יפתח תיאוריות שונות ומשונות שמסבירות מדוע אנשים פעלו כפי שפעלו, והכל סביב נקודת המבט שלו. הוא מרכז העולם והכל סובב סביבו. הוא לא מסוגל להבין שיש לאנשים אחרים עולמות משלהם ושיקולים שלא בהכרח קשורים אליו. התיאוריות שלו יכולות להיות קוהרנטיות ומשכנעות מבחינתו, וקשה לו לראות שבעצם מדובר בחשיבה מאד מנותקת ממה שבאמת קורה בעולם שסביבו. הבועה שלו מאד אינטלקטואליסטית, קוהרנטית ומשכנעת, אבל גם מאד מנותקת מהמציאות. המציאות מסובכת, וכשמודעים לאופן שבו היא מתנהלת, קשה לנו להגיע להבנה קוהרנטית, שכן ספק אם יש כזאת. אבל אצל הילד הכל מאד קוהרנטי וברור, וכל מה שנעשה הוא בעדו או נגדו.

הילדותיות של החשיבה החרדית

נדמה לי שתיאור הילדותיות שנתתי למעלה יכול לסייע להבין את דרך החשיבה וההתנהלות החרדית. על החלטותיו של הרב קנייבסקי בתקופת הקורונה כבר כתבתי בעבר (ראו בטור 305). מדובר באדם שאין לו מושג ירוק כיצד מתפשטות מגיפות ומהו תהליך אקספוננציאלי (ראו בטור 290 ועוד). הוסיפו לכך את התפיסה שלימוד תורה מגן במקום פעולות טבעיות (רפואה, צבא וכדומה), והרי לכם התנהלות רשלנית וחסרת אחריות, שמתאימה לילדים שטרם התבגרו. הוא מסתמך על סוגיה מפוקפקת בגמרא ועל סיסמאות לגבי לימוד תורה, ודי לו בזה כדי לקבל החלטות בדיני נפשות, בניגוד למה שהמציאות אומרת ולדעת מומחים שעוסקים בכך. אין פלא שדם קרבנות רבים על ידיו.

אני בטוח שכעת יגיעו התירוצים הידועים שבסוף התברר שהם צדקו וראו למרחוק (למיטב הבנתי, ממש לא נכון) והמומחים הם שטעו (אה, וגם עשו זאת בכוונה כדי להרוג את כולנו), שהרי בהגדרה הנוטל עצה מהזקנים אינו נכשל. שוב מדובר באינטלקטואליזם שגורס כי התיאוריה גוברת על העובדות ועל המציאות. אינני רואה טעם להיכנס לשאלה האם ההוראות באותה תקופה היו הגיוניות וסבירות במבחן הזמן. די לי בכך שזה היה המיטב שיכלו לעשות בנתוני הידע של אותו זמן, וזה מה שקבעו המומחים לדבר (על אף שאכן היו מחלוקות גם ביניהם, כדרכו של עולם). במצב כזה, זה מה שהיה עלינו לעשות. להתעלם מכך ולהורות לציבור לנהוג אחרת זה חוסר אחריות ילדותי. יש לך טיעונים מנותקים כלשהם שנראים לך מאד משכנעים, ובגינם אתה מרשה לעצמך להתעלם לגמרי מהמציאות מתוך איזה ביטחון עיוור בצדקתך. וכשחברה שלימה הולכת אחרי ילדים בני תשעים שנותנים הוראות על בסיס אינטלקטואליסטי מנותק שכזה, זהו מתכון לאסון.

או טלו לכם דוגמה אחרת, ממש מהימים האחרונים, את מסע הצלב של הרבנים החרדים בראשות הרב דב לנדו בארה"ב. הם עוברים ממקום למקום ומשמיצים באופן ציני, הזוי ומנותק את השלטון והחברה בישראל בטענה שהם פועלים משנאת התורה ושנאת החרדים וסתם רודפים אותם. מתוך כך הם קוראים לתורמים להושיעם בזעקות געוואלד. ממש פוגרומים בארץ ישראל, ת"ח ות"ט. רדיפות התורה בראש חוצות. אני לא  מדבר על לשון הרע והשקר שבדבר. אני גם לא מדבר על תפיסות מעוותות, הזויות וחסרות שחר שהם מבטאים לגבי משמעות לימוד התורה והצבא והכלכלה וכו'. התפיסה שלהם לגבי הגיוס כשלעצמה כמובן אין לה שחר ואין לה בסיס, לא במקורות ולא בהיגיון ובעובדות (ראו בטור 649). אני גם לא מדבר על זה שהם לא מוכנים שאפילו מי שלא לומד יתגייס (כעת יצא סוף סוף המרצע מן השק), מה שכמובן עוד פחות ניתן להצדקה ועוד פחות משקף רדיפת התורה של החילונים ובג"ץ שר"י. את כל ההבל והזבל הזה, נניח שאני מוכן לקבל. מה שבלתי נתפס מבחינתי הוא חוסר היכולת של אותם רבנים להיכנס לנעליו של הזולת, ממש כמו תינוקות בני יומם.

בהנחה שקוראיי עברו כבר את גיל שנתיים, אני מציע שתנסו להתבונן על הסיטואציה במבט של אדם הגיוני שמבין את המציאות. העובדות הן שמבחינת החילונים, החרדים מהווים אחוז הולך וגדל באוכלוסייה, שרובו אוכל ואינו עושה. הם לא נושאים בנטל הביטחוני, לא בנטל הכלכלי, ודורשים משאבים רבים שלא חוזרים לשוק ולא תורמים לו מאומה. אין פלא שבעיני הבשר הכפרניות שלהם נראה שבעוד שנים לא רבות כל זה יהווה איום קיומי על המדינה וחייבים לעצור זאת כעת. כל זה כאשר החרדים משתתפים בשלטון, מקבלים החלטות, וכמובן דורשים עוד ועוד משאבים, תוך התעלמות מהמלחמה האכזרית שמתרחשת כעת וצפויה אולי להתרחב וממש מעמידה אותנו בסיכון קיומי ושלהם אין שום חלק בה. זוהי נקודת המבט החילונית, גם אם אתה עצמך כחרדי לא מקבל שום דבר ממנה. מסכימים? אז איך אדם שעבר בהצלחה את גן רבקה מסוגל לא להבין את פשר ההתייחסות החילונית (והדתית), ולתלות זאת בשנאת חרדים ורדיפת התורה? ושוב, איני מדבר על עצם המחלוקת התפיסתית, אלא על חוסר היכולת להיכנס לנעלי הזולת ולהבין את נקודת המבט שלו. זוהי ילדותיות משוועת ומעוררת רחמים (וזעזוע).

שימו לב, גם אם אתה חושב שהתורה מגינה ומושיעה ואתה בעצם זה שנושא לבדך את המדינה על כתפיו, האם אינך מבין שזו נקודת המבט של החילונים (והדתיים)? אתה באמת חושב שהם מונעים אך ורק משנאת תורה וחרדים? אתה באמת ובתמים חושב שבג"ץ יכול לאפשר חוק כל כך לא שוויוני במצב כל כך קריטי? וכי ציפית להחלטה אחרת? ישבו שם בהרכב שופטים שבחלקם דתיים ויראי שמים ומצויים היטב במקורות (מה שכמובן לא הפריע לגפני ושאר החלאות להאשימם שלא אכפת להם מהתורה ואינם מבינים בה מאומה). כאמור, מעבר לעצם חילוקי הדעות, שגם בהם הרב לנדו מבטא עמדה הזויה, אני עומד משתומם מול הילדותיות שלו שמתבטאת בעיקר בחוסר היכולת שלו להיכנס לנעלי הזולת. ילד בן ארבע שלא היה מבין את זה הייתי חושב שהוא בעיכוב התפתחותי חמור. אז תלמיד חכם עצום (אני יודע זאת מידע אישי) בן למעלה מתשעים, כמו הרב לנדו, לא מסוגל להבין זאת? כיצד הוא לא מבין שבעיניים לא חרדיות כך מתבקש לתפוס את ההתנהלות החרדית, גם אם הוא עצמו אינו מסכים לעצם התפיסה. התייחסותו שלפיה מדובר על רדיפה, מעידה כאלף עדים שמדובר באדם שמתנהג וחושב כמו ילד בגנון. וזה מנהיג של ציבור שהולך כסומא בארובה אחריו ואחרי סיסמאותיו המנותקות ומוליך את כולנו לאבדון.

ההסתכלות ה'חילונית' הזאת על החרדיות הולידה את ה'קריקטורה' הקונטרוברסלית של שי צ'רקה על החרדים:

אני מניח שאתם זוכרים את המהומות, ההיעלבויות וההתנצלויות. החרדים כמובן האשימו אותו באנטישמיות, ובמה לא. העלבון והנרדפות תמיד היו כלי הנשק המועדפים על החרדים כשאוזלים הטיעונים הענייניים (והם תמיד אוזלים, כי אין להם כאלה). אני חייב לומר שלמיטב שיפוטי בכלל לא מדובר בקריקטורה. קריקטורה בדרך כלל מוגדרת כהפרזה לא פרופורציונית של המציאות. אבל הציור הזה אינו אלא צילום פשוט של המציאות. גם אם הרב לנדו חושב שזו לא אינה המציאות, הייתי לפחות מצפה שיהיה מסוגל להבין שאחרים רואים אותה כך. זוהי אמפתיה בסיסית שנדרשת אפילו מילד.

המסקנה היא שמדובר באדם שהוא למדן עילוי ומבריק, אבל בעל תפיסת מציאות ילדותית. זוהי דוגמה חיה לחוסר המתאם בין בגרות לבין ברק אינטלקטואלי. מדובר באדם שאמונתו בהבלים כנראה נובעת מכך שהוא אינטלקטואל. אני יכול לנסות ולשחזר את הלך החשיבה המנותק שלו. מבחינתו יש טיעון לוגי מוחץ שמוכיח את צדקתו:

• ברור שהתורה אמת.
• יתר על כן, כל יהודי וכל אדם מבינים זאת בתוכם פנימה כי זו אמת פשוטה (הוא לא קרא מעודו טיעוני נגד כמובן, כי זה אסור מדין "לא תתורו").
• לכן ברור שכל חילוני ודאי יודע שלימוד התורה (ולבישת חליפה, גם אם לא לומדים תורה) הם ורק הם שמגינים על המדינה ומביאים לשגשוגה הכלכלי.
• יתר על כן, כל אחד גם יודע שרק לימוד תורה חרדי עושה זאת, אבל מי שאינו חרדי גם אם הוא לומד תורה, ובפרט אם הוא משרת בצבא רח"ל (ואפילו אם הוא שייך לאותו אחוז קטן שלא יצא שם לשמד) אינו תורם מאומה להגנה עלינו.
• ומכאן מיד עולה המסקנה: שאם אדם או מוסד כלשהו בכל זאת מצפה מאיתנו ליטול חלק בנטל הביטחוני והכלכלי ומקבל החלטות בהתאם, הוא כנראה מונע משנאת חרדים ורדיפת התורה ("שנאת עם הארץ לתלמיד חכם").
• מש"ל.

תודו שזהו טיעון מוחץ, עקבי ואינטלקטואליסטי להפליא. הוא בנוי על הנחות יסוד מוצקות כסלע, ואין פלא שהוא מוצג כאילו היה תורה מסיני. מי יכול להתווכח עם טיעון לוגי? אצל האינטלקטואל כל המציאות משועבדת לסד הלוגי הזה. לכן גם אין שום צורך להסתכל קצת מסביב ולנסות להבין מה באמת חילונים חושבים ולמה באמת הם באים בטענות. יש לנו הוכחה, אז מדוע דרושה תצפית?! אין צורך לחשוב מהם האילוצים שבתוכם פועל בג"ץ, ומה הביא אותו לקבל את ההחלטה הזאת. אין צורך לשים לב כמובן לסבלנות הבלתי נתפסת של בג"ץ ושל הציבור כולו כלפי ההשתמטות החרדית, שבמשך עשרות שנים רבות עד עצם היום הזה לא באמת הופסקה (בג"ץ רק הביע דעה לגבי המצב המשפטי העכשווי, ולא אמר כלום על חוק הגיוס). התצפית, השכל הישר וההתבוננות במציאות, הם צדו השני של הפרדוקס. אבל יש לחרדים טיעון נהדר, וזו הוכחה שכל אלו לא נכונים, וזהו. מכאן מתבקשת המסקנה שבג"ץ וכל מי שאינו חרדי הם פשוט אנטישמים שונאי תורה ושונאי חרדים.

אבל זה לא רק הרב לנדו ועמיתי למסע העיוועים שבו יצאו לתור את ארץ העמים ולהוציא את דיבת כולנו רעה ברחבי העולם (שגם כך לא ממש אוהב אותנו כעת). מתברר שהתורמים בחו"ל אכן משתכנעים ותורמים ביד רחבה (ראו כאן. ומאז כבר יש עוד התקדמות). איך אפשר לעמוד מנגד כשהרשעים כאן בארץ רודפים את אחיך האומללים ועושים בהם פוגרומים על לא עוול בכפם?! כך הוא גם לגבי החברה החרדית בכללותה. היא מתנהלת בצורה ילדותית ו'אינטלקטואליסטית', שכן היא בוחרת באדם כזה להוביל אותה ולקבל את ההחלטות עבורה, והולכת לאור הוראותיו היצוקות ברוח הקודש אבל מנותקות לגמרי מהשכל הישר. חרדי מצוי גם חוזר שוב ושוב על הסיסמאות הללו כאילו היו אלה טיעוני מחץ. הלהט בדבריהם מעיד שחלק גדול מהם אפילו מאמין בזה. אל חשש, אחרי מאה ועשרים של הרב לנדו ייצאו ספרי המופתים שיראו איך הוא צדק בכל והבין הכל יותר טוב מכולנו.

כדאי לשים לב שכל זה מתאר את החלק ה'מתון' של החרדים. פראי הפלג הירושלמי שחוסמים לנו כבישים (ולא חוששים מביטול התורה ומהגזל שבדבר. עת לעשות לה'), הם בכלל בטוחים שאנחנו באמצע גזירות ת"ח ות"ט. הם מפגינים בלהט רב (ובאומץ, בלי לחשוש מהציונים הרוצחים ימ"ש) על בסיס ניתוק מוחלט מהמציאות. זורקים סיסמאות הזויות על מוכנות למות ולהיכנס לכלא (כמובן כל עוד לא נשקפת להם בדל סכנה). מהחבר'ה הללו כבר מזמן היה ברור לי שאין מה לצפות. זוהי כת שקרבתה ליהדות כבר לא כל כך קיימת. אלא שכעת מתברר שההבדלים בין שתי הכתות הללו אינם כה גדולים. הזרם החרדי המרכזי חושב ומדבר באופן מאד דומה. מתברר שהמטרות ותפיסת המציאות הן אותן. ההבדל הוא בעיקר עניין של טקטיקה: האם מותר לשתף פעולה עם הציונים הרשעים והארורים כדי לנצלם בצורה אופטימלית, ועד כמה אומרים בקול רם את מה שידוע לכל בר בי רב בתוככי בתי המדרש החרדיים ורק מדי פעם נפלט בטעות החוצה (כמו כאן למשל, ועוד). זהו ההבדל בין שתי הכתות הללו, והוא דומה בעיניי להבדל בין חמאס לבין הרשות הפלסטינאית.

ועוד לא דיברתי על התפיסות הדתיות הילדותיות שלהם. החל מהתייחסות לכל מקור כפשוטו, ממש כמו ילדים. ידוע בשם הגרי"ז מבריסק שאמר שאם חז"ל אמרו לנו שהמשיח יגיע על חמור לבן אז הוא לא יבוא במרצדס ולא בהליקופטר, אלא על חמור. והחמור הזה לא יהיה שחור ולא חום, אלא לבן. דברי חז"ל הקדושים שנאמרו כולם ברוח הקודש הם אמת לאמיתה  ואין לזוע מהם. מישהו החליט שהאמוראים היו בעלי רוח הקודש, ולכן אין לכפור בזה. מכאן עולה כמובן שאין בכלל בעולם ההלכה והתלמוד מחלוקות במציאות (שאם לא כן, אחד מהצדדים טועה, עפר לפי). האי, יש בהחלט מחלוקות כאלה? אל תטרידו אותי עם עובדות ועם המציאות. היה גם מישהו שהחליט שצריך ללכת עם חליפה וגרטל, וזה הופך לעיקר אמונה (רצוי להוסיף מדרש כלשהו: "שלא שינו את לבושם"). מישהו נוסף מספר לנו שכך הלכו גם אבותינו במצרים, טוב זה ברור, אחרת מישהו באמצע כן שינה, ישתקע הדבר ולא ייאמר. התיאוריות מגובבות זו על גבי זו, ויוצרות מבנה הזוי אבל מאד לכיד וקוהרנטי. הוא לא נבחן דרך הקשר שלו להיגיון ולמציאות. לא מפריע לאף אחד שם שתפיסה כזאת של ההמשכיות והמחויבות למסורת היא ילדותית. כך הם גם יצרו תיאולוגיה הלכתית שבמסגרתה "לא תסור" חל על כל רב בכל מקום וזמן, ובטח על גדולי הדור שליט"א. ברור שאסור באיסור חמור לעסוק בפרנסה או בתחומי דעת אחרים (אלא בדיעבד לחלשים שצריכים פרנסה ולא מבינים שהכל בידי שמים), וזה הרי בדיוק כפי שהיה מאז ומעולם (שהרי אנחנו ממשיכים את מסורת אבותינו). שוררים שם מדדים דתיים הזויים שלפיהם אפשר לעבור כל עבירה הלכתית ומוסרית שבעולם רק לא על עבירות חברתיות חרדיות, וכל זאת תוך שכנוע עמוק שהכת הזאת היא היהדות האותנטית מאז ומעולם. אין אצלם טיפת חשיבה ביקורתית כלפי העקרונות שלהם עצמם, אבל יש המון ביקורתיות כלפי אחרים. כך מגיעים לזה שהשתמטות היא ערך ושטפילות היא פסגה מוסרית, ממש כמו שכתב אורוול "בערות היא כוח, עבדות היא חירות" וכו'. התייחסות כיתתית כזאת מאפיינת חשיבה של ילדים. אלו הולכים שבי אחרי כל שטות שנכנסת, ואז היא לא יוצאת ("כיוון שעלה לא יירד"). וכמובן מי שמעז לכפור ב'עיקרי האמונה' הללו עובר מיד נידוי וחרם כמין ואפיקורס, כראוי לכל גן ילדים שמכבד את עצמו. כך בדרך כלל נוהגים הילדים להתייחס למי שנראה או חושב אחרת. הם מחרימים אותו.

כעת ארשה לעצמי להיכנס לעוד דוגמה, הזויה במיוחד, והיא סוגיית הביטחון וההשתדלות.

עוד על תפיסות מנותקות: שאלת הביטחון וההשתדלות

על שאלת ההשתדלות כבר עמדתי לא פעם בעבר (ראו בטורים 279, 280, 281, 305, 575 ועוד). אני חוזר אליה כאן מפני שהיא מהווה דוגמה מצוינת לאינטלקטואליזם החרדי המנותק. את תפיסתי ה'רדיקלית' בעניין כבר הסברתי לא פעם, וביארתי מדוע הסיסמה על מעורבות אלוהית בתוך הטבע היא אמירה ריקה. אין דבר כזה, שכן כל מעורבות אלוהית מעצם הגדרתה היא חריגה מהטבע. אני מוסיף וטוען שמכיוון שאין אינדיקציה לכך שיש חריגות מחוקי הטבע, לדעתי סביר שאין מעורבות אלוהית (אלא אולי במקרים ספורדיים בלבד). אבל זוהי רק תפיסתי שלי, ולא אתעקש עליה כאן. רבים ענו ועונים לי שאני תוקף איש קש. לטענתם אף אחד לא באמת חושב שאין למעשינו השפעה והכל בידיו של הקב"ה. הטענה המקובלת, כך אומרים לי, היא שיש השפעה גם למעורבות אלוהית, לפחות בחלק מהמקרים, ועם זה עליי להתמודד. כבר התייחסתי לכך לא פעם בעבר, אבל כעת אתעלם מהדיון הזה שכן ברצוני להביא לכם מבחר ציטוטים של הוגים חרדיים מובילים בעניין, ותשפטו אתם עד כמה הם מכירים בהשפעה שלנו על המציאות ומתוך כך תוכלו להבין עד כמה הם מחוברים למציאות.

מדובר באוסף של קביעות נחרצות שלפיהן אמונה פירושה להתייחס למציאות כאשליה. על המאמינים להיות 'אינטלקטואלים' ולהתעלם מהאינטואיציות והחוויות שלהם. עלינו להתמקד בטיעון הלוגי והתיאולוגי (שאין עוד מלבדו והכל בידו וכו' וכו'), והתפיסות של השכל הישר הן עצת היצר. זוהי התייחסות של כת מיסטית שרואה את המציאות כאתגר, אשליה שיש להתגבר עליה, הא ותו לא. יש כאן ביטוי רם ונישא לאינטלקטואליזם החרדי שתיארתי למעלה. הציטוטים הבאים לקוחים ממאמרו של ידידי הרב יהושע פפר, עורכו של כתב העת צריך עיון. הנה לפניכם הראשון:

הרב אהרן שווב, משגיח בישיבת "בית מאיר", פרסם כמה כרכים של "ועדים" ושיעורים שהעביר לתלמידיו בישיבה. באחד הכרכים ("שערי העליה", עמ' קנז), הוא כותב שכאשר אנו מתפללים "עלינו להבהיר לעצמנו שכל הפעולות המעשיות שאנו מבצעים אינן מביאות לנו כל תוצאה, והן לכל היותר בגדר 'עבודה' שנגזרה עלינו כחובת השתדלות בעקבות חטא אדם הראשון. אין כל קשר בין ה'עבודה' והפעולות לבין התוצאות הנפעלות בידי הבורא יתברך".

"אין כל קשר". כלומר אם אתם לוקחים אקמול, אל תחשבו שירידת החום היא בגלל הכדור. לקיחת הכדור היא סתם חובה דתית. החום יורד או לא יורד רק בהחלטה אלוהית ישירה (משום מה הוא תמיד מחליט שהחום יירד). אין פלא שאין טעם ללמוד כימיה, או רפואה. גם אם יתנו לכם קלגרון החום שלכם יירד אם רק הקב"ה יחליט ("מי שאמר לחומץ שידלוק"). אתם את חובת ההשתדלות שלכם קיימתם גם בקלגרון.

הרב פפר כותב על זה כך:

[…] נדמה שהרב שווב לא ראה חידוש מרעיש (או אפילו חידוש כלשהו) בדבריו. את הנחת המוצא שלפיה העשייה הארצית אינה משפיעה על התוצאה הוא קיבל מרבותיו, והיא הפכה למקובלת ורווחת בחינוך החרדי. סביר מאד שמעולם לא הרהר אחריה.

והנה עוד אחד, הפעם של ר"ח שמואלביץ והחפץ חיים:

בספר 'שיחות מוסר' (תשל"א) המתעד את שיחותיו של הרב חיים שמואלביץ זצ"ל, נאמר כי "הכמות אינה ולא כלום, וכל אדם מקבל את מה שצריך לקבל ומה שנגזר עלי לקבל". בשמו של החפץ חיים, הוא אף המשיל את מי שטורח ועמל לפרנסתו לאדם הנחפז לדרכו ודוחף בידיו את כותלי קרון הרכבת שבו נוסע. המחשבה שיש קשר סיבתי ביניהם היא שטות מוחלטת.

"שטות מוחלטת", לא פחות. ממש מזכיר את תפיסת הסיבתיות של דייוויד יום, שעמד על כך שאין לעקרון הסיבתיות מקור אמפירי, והקשר בין הסיבה למסובב אינו אלא הנחה (נכונה או לא) של התבונה. כעת נמשיך.

אם ר' חיים שמואלביץ והחפץ חיים לא מספיקים לכם, קבלו את הרב דסלר:

הרחיב בגישה זו הרב אליהו אליעזר דסלר, זצ"ל, המשגיח הראשון של ישיבת פוניבז', כשהוא מגנה את ריבוי ההשתדלות וקובע שאין בכך שום תועלת: "לעולם לא ירוויח יותר בשביל שישתדל יותר" (מכתב מאליהו, חלק א, מאמר על ביטחון והשתדלות). הטבע, לדבריו, אינו דבר אמיתי, אלא כל עניינו להטעות את האדם ולהרחיקו מביטחונו בה', כלשונו: "אין בטבע ממש כלל ואינו אלא ניסיון לבד, מאשר שרצון השי"ת לבדו הוא פועל". כלומר, אמנם נדמה שההשתדלות מועילה, אך האמת היא שאין בה ממש. ואולם, אין האדם רשאי להסתמך על הנס, אלא עליו לעשות השתדלות מינימלית, "הפחות שבהשתדלות", כדי לוודא שמזונותיו לא יגיעו לו בדרך פלא. בתור דוגמה, הוא מציין את מנהג הרב זונדל מסלנט שהסתפק בקניית כרטיס הגרלה בלבד, "כי הרי אם אזכה בגורל, אפשר לתלותו בדרך הטבע".

רוצים עוד? הנה הסטייפלר:

"הכלל", כתב הסטייפלר על אותה הדרך, "כי כל מעשה אנוש ותחבולותיה לא יועילו אפילו כל שהו להוסיף או לגרוע ממה שנגזר עליו בר"ה" (ברכת פרץ, פרשת שמות). הרב ראובן מלמד, מגדול תלמידיו של הרב יחזקאל לוונשטיין, זצ"ל, סיכם את הדברים כשכתב כי  "שקר ההשתדלות, חוץ שלא יועיל גם יזיק" (מליץ יושר, פרשת וישלח).

הקיום כולו, מדגיש הרב דסלר, הוא תולדה תמידית של רצון ה'. הוא, ואין בלתו. התוצאה של גישתו, וגישת שאר גדולי התורה שהוזכרו לעיל – האידיאולוגיה הנגזרת מתוך הגישה התיאולוגית – היא ריקון מוחלט של ערך הפעולה בתחומי החול השונים. כל "השתדלות", כל פעולה בתוך תחום החול, אינו אלא 'קנס' בלבד, כלשונו של הרמח"ל בספר "מסילת ישרים" – תולדת חטא אדם הראשון שעלינו לפרוע בעל כורחנו (שיטת הרמח"ל בענייננו ראויה לעיון נפרד, והוא כתב בו בסגנון שונה בספרים אחדים). לפי האמת הפנימית אין בה כל תועלת או משמעות.

בפרק הבא מסכם הרב פפר את העולה מהציטוטים הללו וכותב:

הגישה האמורה לעיל, בוודאי כשהיא הופכת רווחת ומקובלת כפי שנעשתה בחינוך החרדי, חדשה למדי. ניתן אמנם למצוא מקורות המגנים את רב ההשתדלות, ככל שיש בכך מיעוט באמונה בה', דוגמת ביקורת חז"ל על השתדלותו של יוסף בבית האסורים ("מפני שתלה בו יוסף לזכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים"). אולם, נתקשה מאד למצוא קביעות שהשתדלות אינה משנה מאומה, שכל עניינה קנס שהתחדש עם חטא אדם הראשון, וכי אין בה ממש. לפי מיטב עיוני, גישה כזו נעדרת לגמרי מדברי חז"ל והראשונים, ולהיפך: מקורות רבים וכל מגמת חז"ל מורים על היפך הדברים.

למרות היעדר הבסיס וחוסר ההיגיון הבוטה, המפלצת התיאולוגית ההזויה הזאת קנתה שביתה במחשבה החרדית והדתית בכלל, וכיום מי שסוטה ממנה צריך לתת דין וחשבון לעצמו ולאחרים על חולשת האמונה שלו.[2] טוב, אפשר להבין שהטיעונים הללו מספיק מוזרים ומנותקים מהמציאות בשביל להיחשב דעת תורה עמוקה של גדולי הדור. אין פלא שהם אכן נתפסים ככאלה.

הרב פפר במאמרו מצביע, בעדינותו הידועה, על הצורך לעדכן את תפיסת ההשתדלות והביטחון עקב מחשבת דורנו (ולא ח"ו בגלל שמדובר בהבלים שמעולם לא היה להם מקום). אוסף הציטוטים ההזוי שמובא כאן, שכמותם תוכלו לשמוע ולקרוא אצל כמעט כל משגיח חרדי מצוי, מראה לכם מה טיבה של התפיסה הקיימת. זה נראה כמו כת מיסטית של ילדים שהולכים אחרי אוסף חלילנים מהמלין, אלא שבמקום חליל הם מחזיקים ביד משנה תיאולוגית שבנויה מאוסף טיעונים לוגיים מנותקים ומוזרים (במקרה זה אפילו לא עקביים), ומכוחם הם מורים לקהל עדתם להתעלם מהמציאות. כאמור, התייחסות למציאות לדידם אינה אלא עצת היצר. בעולם החרדי כולם 'אינטלקטואלים' יושבי בית מדרש ולכן הם לא נותנים למציאות לבלבל אותם. כראוי לאינטלקטואלים אמתיים, כפי שכבר תיאר אותם ג'ורג' אורוול (שהובא במוטו לטור הקודם), בקונפליקט בין התיאוריה והטיעונים לבין המציאות והאינטואיציה, יד הטיעונים על העליונה. והמציאות? שתלך לעזאזל.

שימו לב שהסוליפסיזם, גישה פילוסופית שלא מקבלת את קיומו של העולם, נחשב בפילוסופיה אנקדוטה. סוג של שעשוע אינטלקטואלי. זוהי העלאת אפשרות היפותטית שערכה הוא בעיקר בעצם קיומה ובעקביות הפנימית שלה, אבל אין לה שום משמעות אמתית ביחס לעולם. לעומת זאת, בעולם החרדי, כפי שאתם יכולים להתרשם מהציטוטים שהובאו כאן למעלה, הסוליפסיזם הוא המציאות הפשוטה. הריאליזם הוא בכלל כפירה בעיקר ועצת היצר, שלא לדבר על המדע, כפי שכתב הרב וולף (מהסמינר הידוע) בתחילת ספרו: "המדע שקר ותורתנו אמת". פעם המתנגדים (=הליטאים) אחזו בתפיסה שהצמצום כפשוטו ורק החסידים התנגדו לזה. כיום כולם חסידים (אבל לא ממש אנשי מעשה). זוהי דוגמה מובהקת לאינטלקטואליזם החרדי. הטיעון הלוגי ההיפותטי הוא המציאות, ואין עוד מלבדה. התבוננות ישירה במה שקורה במציאות שלכאורה סותר לעתים את הטיעון הלוגי, את זה הס מלהזכיר. רק כופר שכמוני מעז להתחשב במציאות. הרב פפר במאמרו הנ"ל מציע לחרדים אפשרות מהפכנית: אומץ להכיר בכך שיש גם מציאות בעולם. והלוא דבר הוא!

אגב, שימו לב שהתפיסה התימהונית הזאת בעיני הרב לנדו היא כל כך פשוטה ומובנת מאליה שכל אדם, חרדי או לא, אמור להבין ולקבל אותה. ואם במקרה אני לא חושב שלימוד התורה ולבישת שחורים הם שמגינים עלינו אלא הצבא והכלכלה, ובפרט אם אני אפילו מציע להגביל אותם לצורך שירות צבאי ותרומה לכלכלה, כי אז ברור מאליו שאני סתם אנטישמי נלוז, מונע משנאת תורה וחרדים (אלו מילים נרדפות כמובן).

האם ניתן באמת לשאוף לברית או שותפות עם קבוצה הזויה כזאת?! אם כן, אז רק בגלל שנראה כי הם עצמם לא באמת מאמינים בזה, שהרי אף אחד מהם לא באמת פועל כך (ראו בטוריי הנ"ל. ראו גם בטור 649 על ההתנהגות בפועל למרות שהתורה מגנא ומצלא, כשזה נוגע לאדם הפרטי). אמנם בתודעתם פנימה הם משלים את עצמם שהם אכן מאמינים בזה, ולכל היותר סובלים מדי פעם מחולשת אמונה רח"ל שמביאה אותם להכיר בכך שיש מציאות. באמת חולשה מדאיגה. זוהי תופעת "ליבא לפומא לא גליא", שהרי מי רוצה להיחשב בעיני עצמו ככופר בעיקר?! ובוודאי שהחפץ חיים אל לו לומר זאת בקול רם (ראו בטור 575 על אמונות מודחקות).

המתח הזה בין אמונות מודחקות (שלפיהן מעשינו הם הקובעים) לבין האמונות המודעות והרשמיות (שלפיהן הקב"ה עושה הכל ואין לנו שום השפעה), לא ניכר בהתנהלות היומיומית של האנשים. בני אדם חרדים פועלים לגמרי כמו חילונים, ופותרים את הבעיות בדרך המקובלת (החריצות וההשתדלות אמנם שקר, אבל אם לא  יועיל לא יזיק). שם שולטת האמונה המודחקת, ולכן הולכים לרופא, ומנסים להשיג כספים ומימון בכל מחיר כדי לתחזק את הביטחון הנשגב הזה (לא חס ושלום ללכת לעבוד כמובן). שמעתי פעם שבחסידות כלשהי מחייבים כל בחור לשנורר כסף, מדין "חייב אדם ללמד את בנו אומנות" (קידושין ל ע"ב). זה בחיים השוטפים של האדם הפרטי. אבל בהחלטות הגדולות שנוגעות ישירות לאידאולוגיה ולחברה החרדית, כמו הגיוס, ההשכלה והיציאה לעבודה, שם מתקבלות החלטות לפי האמונות הגלויות (האשלייתיות), כלומר שם החריצות שקר ותורתנו אמת, וכל מי שחושב שיש איזשהו קשר בין מעשינו לבין התוצאות אינו אלא כופר נלוז. הסיבה להבדל הזה היא שבמקרים הגדולים, ההחלטות מתקבלות בגלוי ולעיני כל ישראל, ולכן הן נעשות מתוך מודעות ומתן חשבון לעקרונות האידאולוגיים ולתיאולוגיה. כאשר אדם או קבוצה  חרדיים פועלים באופן מודע, הם לא יעזו לומר בגלוי שההשתדלות היא הקובעת.

במישור המודע, ההשתדלות היא שקר. זהו עונש שהוטל עלינו בעקבות חטא אדם הראשון, וכמובן אין לו שום השפעה סיבתית על מה שיקרה לנו. בחיים עצמם זה עניין אחר כמובן. שם קורצים וממשיכים הלאה. מחמירים מאד בחובת ההשתדלות, ורודפים אחרי הרופא הטוב ביותר עד קצווי תבל, למרות שאין לכל זה שום השפעה על גורלנו כמובן. חיים לפי אידאולוגיה שלא באמת מאמינים בה הם ענין ילדותי. ילדים חושבים שינהלו את חייהם על פי עקרונות טהורים והגיוניים, ולא מבינים שהחיים חזקים יותר מכל האידאולוגיות.

ואולי כל אלו שקרים קדושים?

בשלב כלשהו עלתה בדעתי המחשבה שאולי כל היהודים הללו פשוט משקרים. כאנשים חכמים הם ודאי יודעים שאלו דברי הבל, אבל כותבים ואומרים זאת כדי לחנך את הציבור לבטוח בקב"ה. אולי הם רוצים לאזן טעות של ציבור שלא בוטח כלל בה' על ידי הניגוד של ביטחון מוחלט בו, בתקווה שיגיעו לדרך האמצע. לפי הצעה זו, כל אלו הם שקרים קדושים ולא אמונות אמתיות של אותם הוגים. זה יכול אולי להציל את האמירות הללו מהמסקנה העגומה שעולה מהתמונה אותה תיארתי כאן, אבל ספק אם זה נכון. בעצם יש מקום להתחבט בשאלה מה עליי לעשות אם ארצה לדון אותם לכף זכות: להציגם כ'אינטלקטואלים' ילדותיים שמנותקים מהמציאות ומהשכל הישר, או כשקרנים למטרות טובות. איני יודע מה עדיף.

אני כשלעצמי מתנגד עקרונית לשקרים קדושים (ראו בטור 21). אבל כך או כך, גם אם מדובר בשקר קדוש, פלא בעיניי שהשקרים הללו פועלים על הציבור. הציבור החרדי קונה אותם ונותן להם להוליכו שולל, ולהוליך את כולנו איתם לעברי פי פחת. בזכות השקרים הללו מסתובבים מנהיגים חרדיים בעולם ומוציאים את דיבת הארץ רעה, ואף זוכים עקב כך לתרומות נכבדות של אנשים תמימים. בזכותם אנשים יוצאים להפגנות היסטריות וזועקים קריאות מנותקות כאילו חרב מונחת על צווארם. גם אם מדובר רק בשקר קדוש, נראה שהאישים הללו נפלו לבור שהם עצמם כרו.

הערה: בין חרדים לחרד"לים

ראינו שאחד המאפיינים של החרדיות היא התעלמות מהמציאות והיצמדות לטיעונים ולמבנים לוגיים תיאורטיים מנותקים. זהו האינטלקטואליזם החרדי, שיש בו גם ממד ילדותי. כעת ברצוני להעיר בקצרה היכן וכיצד משתלבים החרד"לים בתמונה הזאת.

בניגוד לחרדים, הם לכאורה כן מתבוננים במציאות ומתייחסים אליה. להיפך, כל עניינם הוא להסתכל בה ולהסביר אותה באמצעות מודלים תיאולוגיים שונים. האם זו גאולה, ובאיזה שלב אנחנו נמצאים, וכיצד עלינו להתייחס לכל דבר שקורה, לכל אדם, רעיון, או תנועה. אלא שבלי שום קשר למה שקורה הם לעולם לא יסיקו מסקנות כלשהן לגבי שינוי בתפיסותיהם העקרוניות. הם לעולם יסבירו את המציאות במונחי התיאוריה שלהם, ואף פעם לא ישקלו להחליף פרדיגמה כשהמציאות לא מתאימה. היא תמיד  מתאימה, ואם לא – אונסים אתה קצת. מבחינתם בית שלישי לא יכול להיחרב, וברור שהגאולה בדרך, והכל במסלול הדטרמיניסטי העולה בית אל, וכל השאר אלו הפרעות חסרות חשיבות לתהליך הידוע מראש הזה. גם כשאנחנו נשקע לתהום, הם יסבירו שזו רק ירידה מקומית לצורך עלייה. אם הנשיא קצב מורשע באונס, הם שולחים לו מכתב עידוד. הרשעתו היא חלק מהתכנית האלוהית, או מפעולת הסיטרא אחרא (הכוחות הקונטרה רבולוציונריים – במינוח הקומוניסטי, או האנטי כריסט – במונחים נוצריים), אבל זה לא יכול לפוגג את האמון המלא שהם נותנים בו. להיפך, בית המשפט שהרשיע אותו הוא זרועם הארוכה של כוחות האופל הדמוניים (הקרן החדשה, האיחוד האירופי, ארגוני הלהט"ב ומועצת זקני הפרוגרס העולמי). אם יש הסכם עם המצרים שבעקבותיו הוחלט למסור את סיני, אז מה? "היה לא תהיה". זה פשוט לא יקרה, מפני שזה מנוגד לתיאוריה, כלומר למה שחייב להתרחש. המציאות משועבדת כולה לתיאוריה כראוי לאינטלקטואליסטים.

משמעות הדבר היא שבניגוד לחרדים, החרד"לים אכן מתייחסים באופן מאד פרטני ואינטנסיבי למציאות, אבל לעולם לא לומדים ממנה. היא לא תשנה מאומה בתפיסותיהם. במובן הזה מדובר באותו אינטלקטואליזם ילדותי שתיארתי אצל החרדים. אלא שהחרדים מתעלמים מהמציאות והחרד"לים מסבירים אותה באובססיביות. הצד השווה לשניהם שלעולם לא קורה תהליך בכיוון ההפוך: מהמציאות אל התיאוריה. מבין שני צדדיו של הפרדוקס, אצל שניהם לעולם יגבר הטיעון התיאורטי על המציאות והשכל הישר.

מיהו גדול בתורה?

לאחר כתיבת הדברים חלפה במוחי המחשבה שאיני זוכר התבטאויות של תלמידי חכמים מהאגף הציוני-דתי (הלא חרד"לי) שראיתי בהן שטויות כל כך הזויות ומנותקות. יש לא מעט אמירות שניתן להתווכח עליהן כמובן. יהיו כאלה שיראו באמירות שלהם משום כפירה רח"ל, חוס ראמונת חכמים, חוסר מחויבות לתורה וכדומה מחמאות כיד המלך. אבל שטויות ברמה כזאת ממש איני זוכר. כאשר משווים זאת לכל כך הרבה אמירות הזויות ומנותקות מהצד החרדי (והחרד"לי), זה אומר דרשני.

מטבע הדברים כל זה מעורר את השאלה מי ראוי לתואר אדם גדול בתורה? מיהו תלמיד חכם? כמו בוויכוחים הילדותיים אצל מי יש יותר תלמידי חכמים ומי יותר גדול, אצל החרדים או אצל הציונים-דתיים? אצל החרד"לים או אצל הלא חרד"לים? די ברור שאצל החרדים יש הרבה יותר מדקלמי קצות מדופלמים. יש שם אנשים בעל ידע תורני רחב, ולחלקם יש גם כושר אנליטי מצוין. אבל דומני שיש בעולם החרדי מעט רבנים שהייתי מתייחס אליהם כגדולי תורה. כדי להיות גדול בתורה לא די בידע ואפילו לא בכושר אנליטי. צריך גם שכל ישר והיגיון בריא. צריך להיות קשוב למציאות ולחיים ולהבין אותם היטב, ואולי דווקא לא כדאי כל כך להיות ספון בד' אמות של הלכה.

כתבתי לא פעם שיש ערך רב באישים שספונים בחדרם ומתמסרים לגמרי לתורה וללימודה ("הכל צריכים למארי חטיא", ראו הוריות יד ע"א ומקבילות), אבל זאת רק כל עוד הם ואנחנו יודעים את מקומם ולא נותנים להם לקבל החלטות, לפסוק הלכה, או להוביל את הציבור כמנהיגים. כשהם עצמם לא מבינים שאל להם לעסוק בתחומים כאלה, ונכנסים למחוזות שאין להם טיפת הבנה בהם, ערכם כתלמידי חכמים פוחת מאד. כשהם מתבטאים בתחומי מחשבה ומביעים שם רעיונות ברמה של ילדים קטנים שמקבלים כמובן הילה של קדושה מכוח סמכות הדוברים, כשהם מקבלים החלטות הזויות וחסרות אחריות ותופסים את סביבתם בילדותיות משוועת, הרי הם מבזים את עצמם, את תורתם ואת כולנו. זהו חילול השם נורא ואיום, ממש בגדר "תלמיד חכם שאין בו דעת" (ראו במוטו לטור הזה). בקיצור, הנאמר בטור הזה צריך לעורר בנו מחשבות חדשות (ונוגות) לגבי מהי גדלות בתורה ומיהם גדולי תורה.

[1] איני מתכוון לומר שכל החרדים אינטלקטואלים. יש מעט מאד כאלה בתוכם. אבל הם מתנהלים בצורה אינטלקטואליסטית.

[2] בספר השני בטרילוגיה שלי הבאתי את מאמרו של הרב שמואל אריאל, "האם כל אירוע מכוון משמים", שעניינו להראות שבחז"ל ובמפרשים יש גם תפיסות שלא הכל בידי הקב"ה אלא רק חלק מהדברים. כמה מהמקורות בחז"ל ובראשונים מובאים בהמשך מאמרו של הרב פפר. אם צריכים מאמר בשביל זה, תוכלו להבין מהי התפיסה המקובלת.