בס"ד

בטור הקודם נתתי הקדמה כללית לדיון בטיעוני ביקורת על התורה והתלמוד, וכעת ברצוני להיכנס יותר לעובי הקורה של טיעונים ביקורתיים ספציפיים. הצגתי שם רשימה של נקודות מבט וצורות חשיבה שמאפיינות את הקשיים ואת הדרכים לענות עליהם, והצד השווה לרובן מתקשר לחשיבה שמרנית ומקובעת. בדבריי הלאה אתייחס לרשימה ואציין לאיזה פריט ממנה אני מתייחס.

כאמור שם, החלטתי להתמקד בעיקר בטיעוניהם של דב אלבוים ושל יצחק איסקוב, כי הם מאד טיפוסיים. איסקוב בהרצאתו מעלה סדרת טיעונים על אוסף סוגיות תלמודיות שונות, ואת זה אשאיר לטור הבא. בטור הזה אציג ביקורת על מאמרו של דב אלבוים. במאמר הזה תמצאו ביקורות כלליות שונות על התלמוד ולומדיו, אבל יש שם ביקורת ספציפית בעיקר על סוגיה תלמודית אחת, "תמונת תקריב" שמעידה על הכלל, בלשונו של אלבוים, ולכן אתחיל דווקא בה. לאחר מכן אעבור למבט ביקורתי על טיעוניו הכלליים יותר של אלבוים.

"יחסי מין עם פעוטה אינם אונס. כן, זה מה שלומדים בישיבות": הקושי

כותרת הסעיף הזה היא הכותרת שבחרה מערכת הארץ לתת למאמרו של אלבוים. אם המאמר מגמתי, הכותרת על אחת כמה וכמה. ואם המאמר מלא בחוסר הבנה, כך גם הכותרת הזאת.

באמצע המאמר מתחיל אלבוים להציג את שיטת הלימוד המקובלת בישיבות ליטא, וכך הוא כותב:

גם גישת הלימוד של וולוז'ין, המכונה "שיטת בריסק", עיצבה את אופן הלימוד בישיבות החרדיות עד ימינו. היא הדגישה את חשיבות הלימוד האינטנסיבי והמעמיק של התלמוד (בישיבות מסוימות מזרם זה הקדישו לפעמים חודשים רבים ללימוד חמישה דפי תלמוד בלבד), תוך שימת דגש על חשיבה אנליטית ויכולת לימוד עצמאית.

נעזוב את הזיהוי השטחי שהוא עושה בין שיטת הלימוד בוולוז'ין לבין "שיטת בריסק" המקובלת בישיבות עד היום. זהו רק אי דיוק היסטורי (שיטתו של הנצי"ב היא כמעט אנטי תזה לשיטת בריסק, וכך גם לגבי עמיתו, בעל בית הלוי, על אף שהיה אביו של ר"ח מבריסק). אבל יש כאן נקודה נכונה, שהמוקד שהתגבש בוולוז'ין בסוף ימיה (על ידי ר"ח מבריסק) וממשיך עד ימינו, שם דגש על עיון אנליטי ומעמיק בסוגיות, ופחות על היקף (הנצי"ב בהחלט שם דגש על ההיקף, ועל מקרא ועוד נושאים שרחוקים מרחק רב מישיבות ליטא שבאו אחריו).

הדגש שלי כאן אינו רק על 'עיון' אלא גם על 'אנליטי'. מה שמייחד את שיטת בריסק אינו דווקא העומק, שכן זה קיים בעוד מקומות (הנודע ביהודה ורבי עקיבא אייגר היו עמקנים גדולים, הגם שפעלו עוד לפני שנוסדה אסכולת בריסק ולמדו בצורה שונה מאד ממנה). מה שמייחד אותם הוא האנליטיות, כלומר הפירוק (אנליזה) של מושגים ועקרונות, ולאחר מכן הסינתזות שמובילות לאפשרויות הבנה שונות בסוגיות. אני מדגיש זאת כאן כדי שאוכל להעיר בהמשך שאלבוים בביקורתו פספס בדיוק את הנקודה שהוא ראה לנכון לחדד בהקדמתו אליה.

הנה הקטעים הרלוונטיים מדבריו בעניין זה:

להלן רשימה של עשר סוגיות תלמודיות מתוך מסכת כתובות, עם דגש על אלו שעשויות לעורר שאלות אתיות קשות מאוד:

1. "האב זכאי בבתו" (דף מ"ו ע"ב) — דנה בזכויות האב על בתו הקטנה. 2. "הבא על הקטנה" (דף י"א, ע"ב) — עוסקת בדיני אונס של קטינה. 3. "המדיר את אשתו" (דף ע', ע"א) — דנה בבעל האוסר על אשתו ליהנות מנכסיו. 4. "ואלו יוצאות שלא בכתובה" (דף ע"ב, ע"א) — מפרטת מקרים שבהם אישה מפסידה את כתובתה. 5. "אף על פי שאמרו" (דף נ"ז, ע"ב) — דנה בחובות הבעל כלפי אשתו. 6. "נערה שנתפתתה" (דף מ', ע"א) — עוסקת בדיני פיתוי של נערה. 7. "האישה שנתארמלה" (דף צ"ה, ע"ב) — דנה בזכויות האלמנה. 8. "מציאת האישה" (דף ס"ה, ע"ב) — עוסקת בבעלות על מציאות שהאישה מוצאת. 9. "הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך" (דף פ"ג, ע"א) — דנה ביחסי ממון בין בני זוג. 10. "אלמנה ניזונת" (דף צ"ז, ע"ב) — עוסקת בזכויות המזונות של אלמנה.

עד כאן רשימה של סוגיות מתוך המסכת להתרשמות כללית. חלק מהן יכולות אכן לעורר שאלות אתיות, אבל לדעתי ממש לא כולן. אבל אלבוים בוחר להתמקד (כשבחור ישיבה מכנה זאת "לצלול", זה ממש מעליב) בשנייה:

כדי להבין עד הסוף מה רשימה זו מייצגת, אני מבקש לצלול לסוגיה מספר 2 ברשימה: "הבא על הקטנה". זוהי אולי אחת הדוגמאות הקשות ביותר לפער תהומי בין ערכי המוסר האוניברסליים לבין התכנים הנלמדים בישיבות. הגמרא מביאה ברייתא: "בת שלוש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה… פחות מכאן, כנותן אצבע בעין". האמורא רבא מוסיף ואומר: "גדול הבא על הקטנה ולא כלום, דפחות מכאן כנותן אצבע בעין". עד כאן דברי הגמרא עצמה, ורש"י מפרש על הדף: "מה (כמו ש)הדמעה היוצאת על ידי אצבע — באה אחרת תחתיה, אף בתולים של פחות מכן — חוזרין אחרים תחתיהם".

רוב לומדי הישיבות גם ישקיעו זמן כדי לפלפל ולהעמיק בסוגיה ואף לבדוק כיצד נפסקה זו הלכה למעשה. הם ייגשו למדפי הספרים בהיכל בית המדרש ויפתחו את ספר ההלכה הגדול של הרמב"ם "משנה תורה", שהוא הבסיס לפסיקת ההלכה בת ימינו. שם הם יוכלו להתעמק בפסיקה הבאה שלו: "ְאִם הָיְתָה פְּחוּתָה מִזֶּה (מגיל שלוש, ד"א) הֲרֵי שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין, שֶׁאֵין בִּיאָתָהּ בִּיאָה. וְכֵן אִשָּׁה גְּדוֹלָה שֶׁבָּא עָלֶיהָ קָטָן — אִם הָיָה בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה, הִיא חַיֶּבֶת כָּרֵת אוֹ מִיתָה אוֹ מַלְקוֹת, וְהוּא פָּטוּר. וְאִם הָיָה בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וּלְמַטָּה — שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין" (משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פ"א, הלכה י"ג־י"ד). גם לרמב"ם יש ברוך השם עשרות פרשנים נלווים וכך הם יוכלו להמשיך ולפלפל גם בהם.

אסביר עתה בעברית פשוטה מה נאמר כאן, למי שעדיין זקוק לביאור: אדם המקיים יחסי מין עם ילדה, הקטנה מגיל שלוש, פטור מעונש או מתשלום פיצוי על הנזק לילדה. גם אישה המקיימת יחסי מין עם זכר בן פחות מתשע פטורה מהעונש אפילו אם עשתה זאת עם בנה. גם משכב זכר עם קטין, פחות מגיל תשע, פטור מעונש.

מעטים הנושאים בעולם הפרשנות ההלכתית המעוררים כאב בטן צורב כמו סוגיה זו, הפותחת תיבת פנדורה של תהומות אתיים אפלים. הגמרא בעצם קובעת שחדירה של מבוגר לגופה של ילדה מתחת לגיל 3 לא עושה לה נזק והוא כ"נותן אצבע בעין" — דימוי שבוודאי אם היינו שומעים אותו מפי מישהו בהקשר הזה היה גורם לכולנו להתקשר מיד למשטרה.

בניסיון נועז להתמודד עם מורשת מאתגרת זו, פרשנים קלאסיים לתלמוד גייסו את כל כוח הדמיון שלהם. חלקם, בלהט של יצירתיות מדעית, מציעים תיאוריות מרתקות על התפתחות ביולוגית מואצת בעולם העתיק, מה שמסביר לדעתם מדוע פגיעה מינית בפחות מבת שלוש איננה עושה לה כל נזק כיוון ש"בתוליה חוזרין". אחרים מנווטים בזהירות בין הטיפות, מזכירים את חומרת העניין בימינו, כאילו מנסים לומר "כן, אבל זה לא באמת מותר, בוודאי שלא בימינו".

אכן, כאב בטן צורב, ולא בכדי. זהו סוג השאלות שמתעוררות לא פעם כלפי סוגיות תלמודיות כאלה (כפי שכתבתי בטור הקודם, מקורן בדרך כלל אצל ירון ידען. גם בסוגיה זו הוא היה זה שהעלה אותה למודעות הציבורית). אלבוים אפילו צודק בתיאוריו לגבי התירוצים המביכים של האפולוגטיקנים בני ימינו ("כן, אבל זה לא באמת מותר, בוודאי שלא בימינו". "כן, אבל יש עונש מדרבנן" (מכות מרדות), וכדומה. ראו על כך לדוגמה בטור 15 לגבי אשת יפת תואר, ויש עוד הרבה על זו הדרך. אני מזכיר כאן שוב את הסרטון שבו ירון ידען מראיין את הרב אבינר שהוזכר בטור הקודם, שגם בו תוכלו לראות תשובות מביכות (ראו עוד דוגמה כאן, אחת מיני רבות). לצערי יש כאן חוסר הבנה, לא רק של אלבוים אלא גם של האפולוגטיקנים השונים שלכאורה חולקים עליו, כפי שהסברתי בטור הקודם בפריט מספר 3 ברשימה שם: היחס בין מוסר להלכה.

"יחסי מין עם פעוטה אינם אונס. כן, זה מה שלומדים בישיבות": ההסבר

נראה כי משני צדי המתרס, הן אלבוים והן בני הפלוגתא שלו, יש  חוסר הבנה לגבי היחס בין מוסר להלכה. הם כולם מניחים שההלכה משקפת את המוסר של התורה, אלא שהם גוזרים מכאן מסקנות הפוכות: ירון ידען ואלבוים מבקרים את ההלכה, ואילו מתנגדיהם מתפתלים באופן מעורר רחמים ולפעמים פוסלים את המוסר. הסברתי כבר לא פעם מדוע מדובר בטעות, ולא אחזור על כך כאן. רק אומר שהמוסר וההלכה הן שתי קטגוריות בלתי תלויות, ולכן לא נכון לבחון קביעה הלכתית בפריזמה  מוסרית (ראו פירוט בטור 541).

כאשר הגמרא והרמב"ם פוסקים שבעילת ילדה בת פחות משלוש אינה בעילה, כוונתם להגדיר את מושג הביאה ההלכתי ולהסיק את הקביעות ההלכתיות המתבקשות לגביו. כידוע, יש איסורי בעילה בהלכה, כמו בעילת קרובות, בעילת זכר וכדומה. בעילות אסורות בהלכה הן עבירות שמחייבות עונש. לפעמים כשזה נעשה באונס, יש קנס שהאונס חייב לשלם, כשעילת התשלום היא פגיעה בבתולים. הנחת התלמוד הייתה שאצל בת שלוש גם אם הייתה חדירה הבתולים חוזרים, כלומר אין פגיעה גופנית בלתי הפיכה בילדה, ולכן זו אינה נחשבת כבעילה, הן לעניין הגדרת העבירה והעונש עליה והן לעניין חיובי הקנסות.

האם לכל הקביעות הללו יש ממד מוסרי? ממש לא. ההלכה אינה עוסקת בשאלה האם הביאה היא מוסרית או לא, אלא האם נעברה כאן עבירה הלכתית. השאלה המוסרית צריכה להידון בנפרד, והיא אינה עניינה של ההלכה. יתר על כן, מבחינה מוסרית, ייתכן שהנורמות ישתנו עם הדורות, ולכן גם ההתייחסות המוסרית של חכמים תשתנה בהתאם. יתר על כן, אין גם מניעה לבקר את המוסר של חכמים קדומים, גם אם היה מתאים לנורמות שנהגו בסביבתם. אך זוהי ביקורת על החכמים ולא על ההלכה או התורה.

זה אולי נשמע לכם אפולוגטי, אך כל אדם שמצוי במקורות ההלכה יודע זאת היטב ויכול לראות זאת על נקלה. אינדיקציה ראשונה היא המיקום של ההלכה הזאת. הלכות איסורי ביאה ברמב"ם אינן עוסקות במוסר. ביאה על אשת איש כששני בני הזוג והבועל מסכימים לכל היא איסור לכל דבר והוא מחייב עונש, זאת למרות שאיני רואה כאן שום בעיה מוסרית. הוא הדין לגבי יחסים הומוסקסואליים. ישנה נטייה לחשוב שההלכה והתורה רואה במעשים אלה פסול מוסרי, אך זוהי טעות. זוהי עבירה הלכתית. לגבי המוסר, אולי יש והיו כאלה שחשבו שזה לא מוסרי, וביניהם יכולים להיות גם פוסקים, אבל זה לא קשור להלכה אלא לדעתם המוסרית. לאידך גיסא, קיום יחסים של הבעל עם אישה פנויה שאינה אשתו היא בעיה מוסרית, אבל מבחינת ההלכה אין עליה עונש. אם כן, יש אי תלות לשני הצדדים בין ההלכה למוסר.

הגמרא גם קובעת שלא ניתן לקדש ילדה קטנה (פחות מגיל שלוש) בביאה, אך זוהי בבירור קביעה פורמלית בלבד. הרי בכסף כן ניתן לקדש אותה. הבעיה היא שאם הקידושין נעשים בביאה אזי צריך שהמעשה ייחשב ביאה, אבל בעילת קטנה אינה ביאה. האם יש כאן קביעה מוסרית? אני לא רואה שום דבר כזה. זו קביעה פורמלית לגבי תקפות הקידושין שתלויה בהגדרת המונח 'ביאה' בהלכה.

שימו לב שאלבוים עצמו מוסיף (מה שלא מופיע בגמרא וברמב"ם שהוא הביא), שגם אב שבועל את בתו הקטנה פחות מגיל שלוש אין כאן ביאה. לעומת זאת, כשהוא עושה זאת עם בתו מעל גיל שלוש זוהי בעילה אסורה (והוא חייב מיתה). האם יש הבדל מוסרי בין שני המעשים הללו? קשה לראות כזה. ההבדל הוא פורמלי, האם הייתה כאן ביאה או לא. לכן הקביעה שאב שבעל את בתו הקטנה לא עבר עבירת איסורי ביאה, אין לה שום משמעות מוסרית. זו קביעה הלכתית גרידא. האם מעשה כזה הוא מוסרי? ודאי שלא. חכמים אפילו ילקו אותו מכות מרדות על כך (ראו כאן), ובוודאי ימנעו זאת ממנו אם יוכלו.

אחדד שוב שהשיפוט המוסרי מנותק לגמרי מההלכה, וכשדנים בשאלה הלכתית אנחנו משעים את ההתייחסות המוסרית למקרה ולמעשים הנדונים. בדיוק כמו שכשילמדו סטודנטים מה יקרה לילדה כזאת מבחינה פיזיולוגית, אף אחד לא מצפה שידונו בזה בקטגוריות מוסריות (ראו דוגמה משעשעת ברוח זו לגבי תכנון הנדסי של צינור שמוביל דם, בטורים 89 ו-467).

כדי לחדד יותר את ההבחנה הזאת, אביא כאן דוגמה דומה שעלתה בדיבייט שלי עם ירון ידען (חוזרים למקור. כאמור, גם הדוגמה של אלבוים כנראה נלקחה ממנו).

"הכל עושה אדם באשתו"

המנחה ציטט את ההלכה הזאת ברמב"ם בדקה הראשונה, אבל זו בעצם קושיה של ירון ידען עצמו. אני חזרתי להתייחס אליה לקראת סוף הדיבייט (החל מרגע 1:23 בסרטון והלאה).

הרמב"ם בהל' איסורי ביאה פכ"א ה"ט כותב:

אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, [ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה] ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות, ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות.

נשמע מזעזע, לא? האישה מוצגת כחפץ פסיבי של בעלה, והוא עושה בה כרצונו בלי לשאול אותה. לא פלא שרבים מצטטים את ההלכה הזאת כביקורת מוסרית על ההלכה ועל יחסה לאישה. יש מקומות שבהם בהחלט אני יכול לראות מקום לביקורות מוצדקות על ההלכה בעניין זה, אבל הלכה זו אינה אחד מהם. מדובר בחוסר הבנה גמור, וזה מפתיע אם זוכרים שמדובר באדם שהיה ראש כולל לשעבר.

הפתיח של ההלכה אומר הכל: "אשתו של אדם מותרת לו". כלומר הדיון כאן אינו בזכויות של אדם לגבי אשתו (מה מותר לו להכתיב לה על כורחה ומה לא), אלא באיסור והיתר הלכתי. לדוגמה, ההלכה לפעמים אוסרת על שני אנשים בגירים לקיים יחסי אישות מרצונם, למשל אח ואחות. זהו איסור הלכתי (ולדעתי אין בו שום בעיה מוסרית, אבל זה עניין אחר). הוא הדין לגבי קיום יחסי אישות בין בעל לאישה בימים שבהם היא נידה. האיסור הזה אינו שמירה על זכויות האישה שכן היא דווקא רוצה בכך. האיסור מוטל על ידי ההלכה על שני בני הזוג, גם אם שניהם רוצים. הלכות איסורי ביאה כולן עוסקות באיסורים מהסוג הזה, כלומר באיסורים שמטילה ההלכה. "איסורי ביאה" הם איסורים שהתורה מטילה על שני בני הזוג, והם אינם תלויים בשאלה האם שניהם רוצים בכך או שאחד כופה זאת על האחרת. מה שכתוב כאן ברמב"ם הוא שכל סוג של יחסי אישות בין בעל לאישה הם מותרים. אין בהם איסור הלכתי. זה לא מדבר בשום צורה, אפילו לא ברמז, על מצב שבו האישה לא  מעוניינת בכך והבעל רוצה לכפות זאת עליה.

צריך להבין שזכויות הבעל ביחס לאשתו לא נדונות בכלל בהלכות איסורי ביאה אלא בהלכות אישות. שם מתוארות הזכויות שיש לשני בני הזוג אחד ביחס לשני. אם הרמב"ם היה כותב את אותו נוסח עצמו בהלכות אישות זה אכן היה יכול להתפרש כך, שכן אז באמת היה עלינו להבין שיש לבעל זכויות כאלה ביחס לאשתו. אבל כאן זה לא מה שנאמר. שימו לב, זה אינו תירוץ אפולוגטי, וזה אפילו לא תלוי בהבחנה שעשיתי בין הלכה למוסר. זו פשוט הבנת הנקרא בסיסית של טקסט הלכתי. אין ולא יכול להיות חולק על כך.

אדגיש כי ההבחנה הזאת אינה שייכת לפריט 3 ברשימה של הטור הקודם (היחס בין הלכה למוסר) אלא לפריט 6 (הבחנה בין היבטים שונים של ההלכה: שני דינים). טענתי היא שגם אם ההלכה הייתה זהה למוסר, עדיין דברי הרמב"ם כאן אינם מוקשים מוסרית, שכן כאן הוא עוסק בהיבט של איסור והיתר של שני בני הזוג ביחס לקב"ה, ולא בהיבט של הזכויות ההדדיות שלהם זה ביחס לזה. אלו בעצם 'שני דינים' של היחסים בין בעל לאשתו, וזוהי בדיוק החלוקה בין הלכות אישות להלכות איסורי ביאה. זו כמובן גם אינדיקציה נוספת לטענתי הקודמת שהלכות איסורי ביאה לא עוסקות במוסר אלא בהלכה. אם הלכה זו הייתה מופיעה בהלכות אישות, או אז ניתן היה לבחון אותם לאור היחס בין הלכה למוסר (סעיף 3).

אם אשוב לקושי שתיאר אלבוים לגבי בעילת קטינה פחות מגיל שלוש, שם כפי שראינו יש הבחנה בין היבט הלכתי להיבט מוסרי. ניתן לטעון שהיא מקרה פרטי של אנליזת "שני דינים" שראינו כאן. שם מדובר על פיצול בין היבט הלכתי להיבט מוסרי (שהוא חוץ הלכתי), בעוד שכאן מדובר על פיצול בין שני היבטים הלכתיים (איסור והיתר מול זכויות הדדיות של בני הזוג). אחרי ההקדמה של אלבוים לגבי האופי האנליטי של הלימוד הישיבתי, מוזר שהוא לא מיישם את השיטות האנליטיות על השאלה שבה הוא עצמו דן. מדובר ביישום אלמנטרי ממש.

אביעד מרקוביץ בביקורתו על אלבוים, עוסק בהיבט מסוים של סוגיית בא על הקטנה, לגבי מוכת עץ וסכום הכתובה שמקבלת האישה כשבעלה לא מוצא לה בתולים (זהו הקשר הסוגיה בכתובות שבה עסק אלבוים). הוא אומר שם דברים דומים לשלי בהקשר המסוים ההוא. אמנם הניסוח שלו אינו מדויק לדעתי, שכן הוא עושה הבחנה בין ערכים לעובדות, אבל אולי כוונתו להבחנה שלי בין משפט למוסר.

הסתייגות: שני סוגי ביקורת

אלבוים משתמש בדוגמה הזאת ובדומותיה כדי להעלות שני סוגים שונים של ביקורות: 1. ביקורת מוסרית על התוכן. איך ייתכן שההלכה (=שלהנחתו היא היא המוסר היהודי) לא רואה בבעילת קטינה אונס לכל דבר ועניין, ואולי אף חמור מאונס של בוגרת? 2. ביקורת חינוכית. כיצד תיראה דמותו של הבוגר שניזון בשנות חינוכו מלימוד של סוגיות כאלה. הוא טוען שהלומד סוגיות כאלה בהכרח יוצא עם חוש מוסרי קהה. על הביקורת הראשונה עניתי עד כאן. יש להודות שהביקורת השנייה מעוררת קושי אמתי.

כפי שציינתי כבר, לתפיסה שמזהה הלכה עם מוסר שותפים גם רוב אלו שמגינים על המסורת ההלכתית כנגד ביקורות כמו זו של אלבוים וידען. לכן סביר מאד שכשהם מלמדים את תלמידיהם בישיבה, הם לא מסבירים להם שזהו דיון הלכתי אבל מוסרית יש כאן מעשה פסול בעליל, שהרי לשיטתם זה אותו דיון עצמו. כשלעצמי אני נוטה לחשוב שאינטואיטיבית גם המלמדים וגם התלמידים מבינים זאת, אך מתברר שלפחות כשמניחים את השאלה על השולחן הם לא מוכנים להודות בהבחנה בין הלכה למוסר. אם כן, במובלע ניתן בהחלט להבין מלימוד של סוגיות כאלה שאכן התורה לא רואה את המעשה הזה כחמור מוסרית. במובן הזה יש ממש בביקורתו השנייה של אלבוים, הביקורת על התוצר של מערכת חינוכית כזאת, אבל זאת דווקא בגלל שהלומדים והמלמדים שותפים לתפיסתו שלו את יחסי ההלכה והמוסר. זוהי אמנם ביקורת שיכולה להיות מוצדקת, אך היא תוקפת את הלומדים והמלמדים בישיבות ולא את ההלכה או התלמוד עצמם.

אך ספק רב בעיניי עד כמה גם הביקורת הזאת מוצדקת. ישנה עוד הנחה מובלעת בביקורת השנייה, והיא שאם לומדים סוגיות כאלה באופן קר יש  לכך השפעה על נפשו של הלומד והדבר גורם לרגישותו המוסרית להתקהות. אני בכלל לא בטוח בכך. גם אם לומדים את הסוגיות הללו במבט שאינו מבחין בין מוסר להלכה, עדיין איני חושב שבהכרח זה מקהה את הרגישות המוסרית. עובדה היא שהלומד בישיבה בדרך כלל מנתק את החומר הנלמד מחייו היומיומיים ומתחושותיו. ניתן לבקר לימוד כזה, אבל קשה להכחיש שזהו המצב בפועל בישיבות. אני יכול לומר מניסיוני, שבעת שיצא לי ללמד תלמוד בעיון לנשים, שמטבע הדברים לא עברו חינוך ישיבתי, היה עליי לעבוד מאד קשה כדי ליצור אצלן את ההפרדה בין הזעזוע המוסרי מהמעשה או הסיטואציה לבין הניתוח המשפטי-הלכתי שלהם. בלי קשר לשאלה מה היחס בין מוסר להלכה, הניתוק הזה מועיל מאד לאיכות הניתוח המשפטי-הלכתי. נשים רבות נוטות לחשוב שדווקא הפעלת הרגישות המוסרית תורמת להבנה טובה יותר ולמסקנות נכונות יותר מהסוגיה (ואולי גם למניעת אבדן הרגישות המוסרית). אני חולק על כך. בעניין זה, עיינו שוב בדבריי בטורים הנ"ל על שאלת צינור הדם.

הערה חינוכית

ובכל זאת, להתרשמותי אכן קיימת קהות מוסרית ניכרת אצל בוגרי ישיבות, בעיקר חרדיות (אבל לא רק). ניתן לראות זאת בטיעונים מנותקים שעולים על ידי חרדים בוגרי ישיבות כדי להצדיק את התנהלותם המוסרית המעוותת (למשל בנושא הגיוס, או סתם כשהם מצדיקים התנהלות חרדית אחרת. ראו דוגמאות לכך בטורים 629, 609, 655 ועוד). בעבר תליתי זאת במגמתיות ודיסוננס קוגניטיבי (הצורך האנושי הידוע להצדיק בכל מחיר את הבחירות שעשינו), אבל כעת חשבתי שזה גם נובע מצורת הלימוד הישיבתית האנליטית הקרה והמנותקת. כאשר מתרגלים לנתח כל סיטואציה באופן קר, אתה עלול לראות בניתוח כזה גם משום הצדקה מוסרית. אדגיש שוב שאיני מסכים שצריך לערבב הלכה ומוסר, שכן אלו באמת קטגוריות בלתי תלויות. אבל כן חשוב שנציין במקביל ללימוד הקר והמשפטני של הסוגיה, שיש גם היבט נוסף, מוסרי, ונדון גם בו. זה בדרך כלל לא נעשה (כנראה בגלל ההנחה שיש זהות בין הלכה למוסר), וזה כנראה מה שיוצר את הקהות המוסרית של בחורי ישיבה. הרי לכם נזק ישיר מהערבוב הרווח בין הלכה למוסר (שמטרתו לכאורה חיובית, להגן על מוסריותה של ההלכה, אך בפועל הוא לא רק שגוי אלא גם מזיק מאד). מתברר שהתפיסה שהצעתי, שלפיה יש לנתק בין מוסר להלכה, היא לא רק נכונה ולא רק מיישבת בצורה הכי משכנעת את המתח בין הלכה למוסר, אלא שהיא גם היחידה שמאפשרת להתמודד חינוכית עם ההשלכות של ההרגל להתייחס לסוגיות כאלה באופן אנליטי וקר. אין לוותר על ההרגל החשוב והנכון לנתק את הרגש כשלומדים, אבל עדיין חשוב לאזכר באופן נפרד גם את המוסר ולא להותירו ללא טיפול.

כך, כשלומדים את פרשת אשת יפת תואר, את פרשת בעילת קטינה, או את יחסי בעל ואשתו, חשוב לנתח אותן בצורה קרה ולא לערבב בניתוח שיקולי רגש ומוסר. אבל בו זמנית חשוב לציין שכל זה הוא ניתוח הלכתי, ובמקביל לציין שמבחינה מוסרית מדובר במעשים פסולים בעליל. חשוב להבהיר שההיתר ההלכתי לא אומר מאומה על יחסנו המוסרי למעשים כאלה. לומר שזה אכן המוסר ההלכתי, או לומר שהיום כל זה לא רלוונטי, או להשתמש באוסף של תירוצים לא משכנעים אחרים כמקובל במחוזותינו, זה לא רק שגוי אלא גם מזיק.

כעת אעבור לשאר הביקורות של אלבוים, ואעשה זאת בקצרה.

עוד ביקורות מוסריות

אלבוים מביא רשימה של כמה סוגיות שמכילות עיוותים מוסריים:

א. יחס מיזוגיני: האישה נתפסת כרכושו של האב לפני נישואיה וכרכושו של הבעל לאחר מכן. ב. יחס לגויים: הם אינם נכללים בהגדרה של אדם. אין צורך לנסות להציל את חייהם, להחזיר את אבידתם, ולדעת חלק מהחכמים, אף מותר לגזול את ממונם. ג. ענישה גופנית: עונשי מוות עבור כל מי שעובר על חוקי התורה. ד. נידוי וביטול של כל תופעה של הומוסקסואליות, שונות מגדרית ומינית.

חלק מהביקורות הללו נכון וחלק אחר לא. בקצרה אומר זאת כך.

א. הקביעות לגבי רשות האב על בתו הן קביעות משפטיות ולא מוסריות. האישה אינה רכושו של הבעל, אבל בגלל שהוא חייב במזונותיה ולכן אחראי עליה הוא יכול גם לקבוע עבורה דברים שונים. יש היגיון לתת לו את הסמכות לכך, שכן הוא זה שאמור לוודא שבתו יכולה להתקיים. צריך לזכור שלנשים פעם הייתה יכולת מאד מוגבלת להתפרנס, ולכן יש היגיון לתת לבעל אפשרות להשיא את בתו או אפילו למכור אותה לאמה במקרים קיצוניים. אגב, כשהאב חורג מהמוסר בית הדין יכפה עליו לא לעשות זאת, שכן אין כאן אמירה שצעדים כאלה הם מוסריים. כיום כשזה אינו המצב, אין סיבה בעולם לשמר את הכללים הללו, ואני מניח שבית הדין לא ייתן לבעל לעשות זאת. התורה הגיבה כאן למציאות עתיקה ולא קבעה קווים מוסריים מחייבים. לאורך הדורות עד ימינו חכמים, פוסקים ובתי דין, רוקנו את הכללים הללו מתוכן. כך או כך, אין כאן קביעות מוסריות אלא משפטיות. אין שום מניעה להחזיק בעמדה שכל אלו הם צעדים בלתי מוסריים, והמחויבות להלכה אינה מכתיבה עמדה אחרת.

ב. לגבי היחס לגוים, ראו מאמרי "האם יש עבודה זרה 'נאורה'?". בדומה לזה לגבי מעמד הגר, ראו מאמרי על "מעמד הגר בהלכה".

ג. בזה אין שום פסול, כל עוד יש עדים והתראה והאדם יודע בפני מה הוא עומד ומה תוצאות מעשיו, והוא גם מבין שהוא עצמו חטא. ברור שאם אותו אדם אינו מאמין בהלכה ועושה זאת מתוך תפיסה שונה הוא נחשב אנוס ואינו חייב בעונש. ראו מאמרי על הכשלת חילוני בעבירה, הטורים על אונס בדעות (657, 490) ועוד הרבה.

ד. לגבי הומוסקסואליות, התורה אכן אוסרת זאת אבל אין לראות בזה קביעה מוסרית. זהו איסור הלכתי. ראו על כך בטורים 25 – 26 ובעיקר בטורים 16 ו-92 ועוד.

שוב עליי לומר שבכל השאלות הללו, השמרנים שמזהים הלכה עם מוסר אכן ייזקקו לתשובות מביכות. אך זאת רק מפני שהם שותפים לתפיסות השגויות של אלבוים וידען.

תפיסות מגוחכות על עולם הטבע

תחת הכותרת הזאת אלבוים מזכיר סוגיות תלמודיות שעוסקות בתפיסות שגויות ואנכרוניסטיות של הטבע, שהתבררו בימינו כלא נכונות: כדור הארץ הוא מרכז היקום, הריון של נחש הוא שבע שנים. כאן עליי להיזקק לסעיפים 1, 4 ו-5 מהטור הקודם. הראיתי שם שאין סיבה להניח שהיה לחכמים ידע עילאי כלשהו, ובוודאי שיש טעויות מדעיות לא מעטות בתלמוד (ראו גם כאן).

בשולי דבריי אוסיף שאלבוים נכשל כאן בטעות של מבקרים אתאיסטים רבים שסבורים שהקביעה של קופרניקוס שהכדור הארץ מסתובב סביב השמש ולא להיפך, או שכדור הארץ אינו מרכז היקום, היא בגדר גילוי מדעי, וממילא מי שסבור אחרת טועה ואינו מעודכן בידע המדעי. זוהי טעות. קופרניקוס לכל היותר הציע  מערכת צירים אחרת שבמסגרתה קל יותר לתאר את מסלולי הכוכבים בגלקסיה שלנו. אין בדבריו שום דבר יותר אמתי מדברי קודמיו. הטענה שהשמש מסתובבת סביב הארץ שקולה מבחינה קינמטית לטענה שהארץ מסתובבת סביב השמש. זו רק שאלה של נוחיות. לעניין זה, ראו מאמרי כאן.

תורה מגנא ומצלא

ביקורתו על הטענה שהלימוד הזה מגן על מדינת ישראל ועם ישראל, וכביכול פורס מעליהם כיפת ברזל מיסטית, אינה תלויה בביקורת המוסרית שלו על הלכת בעילת קטינה. הוא משתמש בזה כטיעון דמגוגי, כשהוא כותב שבישיבות סבורים שלימוד סוגיית בעילת קטינה פורס מעלינו כיפת ברזל. אבל בעצם טענתו היא על כל הלימוד התלמודי (ולא דווקא על סוגיות בעייתיות מוסרית).

על כך אין לי אלא לומר שהוא תוקף כאן את הטענה החרדית האינפנטילית שעולה ביתר שאת בימינו אלה, אבל בזה ודאי שאין מתקפה על ההלכה או לימודה. לגבי ההמצאות של עיקרי האמונה החרדיים ודאי שאין לי עניין להגן עליהן. כבר כתבתי את דעתי עליהן לא פעם.

אני חייב להוסיף שגם לדעתי הלימוד הזה אכן מגן עלינו, אבל לא במובן מיסטי. מי שחושב שעצם הקיום הוא המטרה שלנו בעצם מניח שאין לנו מטרה. כך כנראה סבור אלבוים כאדם חילוני. אבל הוא לא יכול לבקר מכוח זה תפיסות של אנשים מאמינים שסבורים שיש לנו מטרה כאן. בספרי המצוי הראשון בשיחה החמישית הסברתי שההנחה שיש מטרה כלשהי לעולם ולנו מחייבת שהיא תהיה משהו מעבר לתקינות החיים ולכן גם מעבר למוסר (אם המטרה הייתה תקינות החיים היא לא יכולה להוות הסבר לבריאתנו. עדיף היה לא לברוא אותנו ואז לא יהיה צורך ב'מטרה' הזאת). הלימוד הזה משמר את זהותנו, ומהווה מטרה לקיומנו כאן. בשביל זה אנחנו כאן, ולכן אין מה לחפש מטרות שהוא מועיל לקידומן. הלימוד אינו אמצעי אלא מטרה לעצמו (ראו על כך בטור 479 ועוד).

משום מה, גם אדם חילוני כאלבוים יצטרף בהתלהבות לטענות שנשמעות בימים אלו על כך שהאמנות והתרבות שומרות עלינו, או שהספורט הוא ערובה לקיומנו. הטענות הללו עולות כל אימת שיש איום בקיצוץ תקציבי המדינה למטרות הללו. או אז צצים כל החילונים ומגלים את פלאי המיסטיקה. הם טוענים בהתלהבות שיש לכל העיסוקים והמטרות הללו ערך עליון ולכן אין לקצץ בתקציביהם. טענות אלו נשמעות בהתלהבות תחת כל עץ תקשורתי רענן, באין פוצה פה. הצגה על אירועים בוונציה במאה העשירית, קומדיה שמתרחשת בקיבוץ, סרט היסטורי או אחר, הופעה של זמר, או כל שטות אחרת, כל אלו ודאי שומרים עלינו ככיפת ברזל אדירה. ביחד עם זה הם לא מהססים לטעון שהטענה שלימוד תורה שומר עלינו היא ממש אבסורדית. עולם הפוך ראיתי.

חינוך מיני

לקראת סוף המאמר אלבוים מביא נתונים (חלקם סותרים את עצמם) על אחוז הפגיעות המיניות בקרב חרדים ודתיים (למשל בהתנחלויות), שגבוה משמעותית מאחוזם באוכלוסייה. אלו נתונים מחרידים שאכן חשוב לשים אליהם לב ולקחת אותם בחשבון (הציבור הדתי והחרדי חי בהכחשה לגביהם). אלא שהוא מסביר את הנתונים הללו על סמך ההיזקקות לסוגיות כגון הבא על הקטנה וכדומה. אין פלא, לטענתו, שהם יוצאים אנסים ומטרידים וכדומה.

כאן ישנה טעות לוגית פשוטה. אלבוים מתעלם כאן מפרמטרים רבים נוספים שיכולים לגרום לתופעות הללו. כגון ההפרדה המינית הנהוגה בחברות הללו, האיסור על יחסי מין ופורקן עצמי, הטאבו על העיסוק בנושאים הללו, היעדר חינוך מיני ועוד ועוד. כל אלו אינם תלויים באופי הסוגיות התלמודיות והשפעתן. בקיצור, זוהי ביקורת על החברה הדתית והחרדית ואולי גם על ההלכה, אבל אין לה קשר לאופי הסוגיות התלמודיות נשוא מאמרו. למעלה כבר הזכרתי דרך אפשרית לטפל בבעיות הללו. אין צורך להפסיק ללמוד את הסוגיות המדוברות וגם לא לשנות את דרך הלימוד. ניתן להצמיד להן דיון מוסרי מקביל, גם אם הוא אינו מעורב בניתוח הסוגיה עצמה.